בס"ד

יבגני 

שבו ילדים ונתחיל לספר,
סיפורו של יבגני, ילד עיוור.
לפני מאותיים יבגני נולד,
בבית קטן ליד לנינגרד.
יבגני אהב לשחק – כמו כולם,
לבדוק וללמוד את כל העולם.
אבל חבריו איתו לא שיחקו,
´יבגני עיוור!´ הם רק צעקו.
יבגני נפגע מדברי הילדים,
ונשאר לבדו שבועות ושנים.
לבדו הוא ליטף חתולים בגינה,
לבדו הוא הקשיב לפרחים בדממה.
ישב לו מתחת לעץ הערמון,
וחלם בהקיץ המון המון.
הוא חלם על הרבה מקומות רחוקים,
מעבר לכל ההרים הגבוהים.
שוכנת שם ארץ יפה עד מאוד,
שאיש מעולם לא ביקר בה עוד.
בארץ הזאת יש הרבה יערות,
ומי וורדים שם זורמים בנהרות.
בלב הארץ ישנו מעיין,
ולידו פורח פרח קטן.
אין זה סתם מעיין רגיל,
מופלאים מימיו הנובעים בגיל.
כל מי שמום בו וישתה מהם,
חיש ירפא ומומו יעלם.
חולם לו יבגני על מי הפלא,
אין בעולם עוד מים כאלה.
"לו רק יכולתי למעין לבוא,
אזי כמשה על פסגת הר נבו,
הייתי רואה גבעות והרים,
שדות ירוקים, ערים וכפרים.
גדל יבגני ויהי לאיש,
אותו החלום בנפשו הוא מרגיש.
רוצה לספר עליו לכולם,
שיכיר את הפלא כל העולם.
כותב לו יבגני ספרים נפלאים,
כל פרק נובע מים חיים.
וכל מי שיקרא אותו הסיפור,
יביא מרפא לליבו השבור.
לא לועגים ליבגני עוד,
אוהבים אותו ונותנים לו כבוד.
יודעים: אמנם יבגני עיוור,
אבל מכולנו רואה הוא יותר.

הרעיון של יבגני הילד העיוור הוא מפורום סדנת הכתיבה שלצורכו השיר נכתב, הרעיון של עיוור שרואה יותר מכולם שייך לר´ נחמן מברסלב.