סברתי, שופר של איל, בימיו הנוראים, (אני כותב את זה, שכוב על מזרן עינויים. סביבי, אקדחים, גזרים, וכמה גרביונים) לחש לך, (בהתמדה של עילויים, במהירות של כבלים, כל מילה עד שבע-מאות-חמישים פעמים) כי אין פשר לדבריי, אין פשר לדבריי פשר פשר. הרי שופר, בקולו הסתמי, אומר זאת טוב מכל הסברה. (אין. לדבריי.) * * * עת השְלכת, כל שאינו מעלה ריח סברסים, כל שלא ריח הדרים- בן לוויתו, עת השְלכת, כל שבטחון-הפחים, הוויתו, (אולי כבר תכתוב "עת ניצחת אותי, במילותי שלי. שיספת על פי חוקים גדורים בפי") (אז, עת קרה, כל זה) דאה הרהור, חזק כגיבור, לבין רקותיי. לא. לא לחש.