ענת הציעה שנשחק קצת באלוהים. שאלתי אותה איך משחקים את זה והיא הביטה בי במבט תמהה ושאלה: מה, אף פעם לא שיחקת בלהיות אלוהים? ואני הרגשתי כל כך נבוכה ולכן עניתי לה כמעט ללא קול: לא. איך משחקים במשחק הזה? ענת חייכה וענתה: שוכבים על הגב בוהים בעננים ובוראים עולמות.

האמת היא שלא ממש הבנתי מה ענת רוצה ממני ובשביל מה לנו להיות אלוהים. אבל הניצוצות שנבעו בעיניה סיקרנו אותי וליבו בי גץ התלהבות לנסות משהו קצת אחר, אז נענתי בחיוב.

ענת היא ילדה מעניינת, למעשה ענת ואני חברות די טובות. לפני שנה היא עברה לגור במושב שלי, עד אז הייתי הבת הכי גדולה במושב והיחידה בגילי ואז ענת באה. היא גדולה ממני בשנה אבל זה לא משנה לי כי סוף סוף יש ילדים שקרובים לגילי במושב. מהיום שהיא באה עם ההורים שלה לבדוק את המושב התחברתי איתה וכל כך רציתי שהם יחליטו לעבור לגור כאן למרות שזה די רחוק מהעיר, כל כך התפללתי שהיא תבוא וככה אני לא אהיה לבד. זה לא שאין לי כאן חברים וחברות, אבל כולם כל כך קטנים ממני, אני הייתי בסוף כיתה ב´ וכל שאר ילדי המושב עדיין היו בגן ואני נסעתי בכל בוקר לבד בהסעה לבית הספר. מרגע שענת עברה לגור במושב לא עבר עלי אף יום משעמם, לענת יש כל מיני רעיונות משוגעים בראש והיא לא מתעייפת לרגע. אני מאוד שונה מענת. אני שקטה ורגועה, עד שהיא באה ישבתי כמעט כל היום לקרוא ספרים וכמעט ולא יצאתי החוצה, במילא הייתי לבד ולא היה לי עם מי לשחק, לא כל כך אהבתי לשחק עם שאר הילדים כי הם היו בגן ולא ידעו לקרוא. ענת רוב היום מסתובבת בחוץ יחפה והחצאית שלה תמיד מלאה באבק מכל המקומות שטיפסה עליהם או שזחלה תחתיהם. מאז שהיא באה גם התחלתי לשחק עם הילדים האחרים, היא הקימה איתם חבורה ובנתה להם "מחנה". פעם החלטנו שאנחנו ארכיאולוגיות, ענת הציעה לחפור מתחת לאיזה סלע כי היא הייתה בטוחה שיש שם מערת קבורה והיא פעם ראתה סרט שמשהו מצא אוצר במערת קבורה. אז אמרתי לה שלאנשים שמחפשים כל מני שרידים ישנים באדמה קוראים ארכיאולוגים, ידעתי את זה כי קראתי את זה באנציקלופדיה שקיבלתי פעם מתנה מסבא וסבתא שלי.

ענת לקחה אותי למקום קצת רחוק בקצה של המושב על יד הגדר. עוד לא הייתי שם אף פעם כי אבא ואמא שלי לא מרשים לי ללכת ליד הגדר. אבל לא רציתי להראות לה שאני מפחדת והמשכתי ללכת איתה. הגענו לסלע גדול ולבן בינות לעצי אורן גבוהים וענת נשכבה עליו ומבטה אל השמיים. נשכבתי לידה וחיכיתי למוצא פיה. היא בהתה בעננים שבשמים, בטח חיפשה בהם כל מני בעלי חיים. (זה עוד משחק שהיא למדה אותי פעם.) ואז היא אמרה לפתע שכל אחד אם רק ירצה יוכל להיות קצת אלוהים, רק צריך קצת דמיון, היא שתקה לרגע ואז הוסיפה שזאת הפעם הראשונה שהיא משחקת עם משהו אחר ב"להיות אלוהים" ושהיא ממש שמחה שאני רוצה ללמוד את המשחק הזה כי עכשו עוד משהו יכיר אותו ויהיה לה עם מי לדבר עליו. ואז היא עצמה את עיניה והתחילה לדבר אל עצמה ואני הקשבתי לה מקנאת בה בסתר ליבי על שהיא יודעת להמציא משחקים.

בהתחלה היא בראה את עצמה בעולמה החדש: היא הייתה בגודל של זבוב אבל לא מכוערת כמוהו אלא יפה כמו פרפר. היו לה כנפיים כתומות (חשבתי לעצמי שאם אתה בגודל של חרק מעופף שהוא מעדן של עכבישים באמת כדאי שיהיו לך צבעי אזהרה כדי שיחשבו שאתה רעיל ומסוכן ולא כדאי לאכול אותך.) ובמקום שערות צמחו לה על הראש עלים ירוקים. על זנב היא אף פעם לא מוותרת ב"עולם" שלה. זה תמיד נראה לה ממש מגניב שיש חלק ממך שתמיד הולך לך מאחורי הגב ושומר עליך מאחור. האוזניים שלה היו הפעם בצורת אגס, ובמקום אף הייתה לה חצוצרה. היא אמרה שלמרות שבדרך כלל יש לה גוף של חתול הפעם היא תבחר בדולפין וזה בכדי שתוכל להיות גם בתוך המים, כי היא צריכה להתאמן קצת בשחייה ושאם אני רוצה אני יכולה להיות חתול כי זה ממש כיף. הסכמתי, במילא לא היה לי כל רעיון אחר כי זאת הייתה הפעם הראשונה שאני במשחק, לכן כשהגיע תורי בסך הכל הפכתי לחתול עם חדק של פיל בגודל של חגב (כי פחדתי להיות קטנה מדי אבל לא רציתי להיות יותר מדי גדולה מענת כדי שאני לא אדרוך עליה בטעות ואז היא תימעך ואז היא לא תרצה יותר לשחק איתי כי הרסתי ת´משחק שלה).

אחרי שהמצאנו את עצמנו נשאר לנו לברוא את העולם שבו נחיה. ענת רצתה לחיות על כוכב שקוראים לו "פִיקְסוּס" ולמרות שידעתי שאין בכלל כוכב כזה, לפחות לא במערכת השמש שלנו ביקשתי שנחיה במקום קרוב יותר כי אני אתגעגע הביתה ואני ארצה לקפוץ לבקר לפעמים את המשפחה שלי. ענת אמרה שדווקא יש כוכב כזה ושהיא המציאה לו את השם הזה אבל היא מסכימה להיות קרוב יותר אבל לא קרוב מדי כי אחרת זה לא חוכמה אז התפשרנו על אי שצימחנו באזור ברזיל (את ברזיל אני הצעתי.) עם עצים שגדלים אל תוך האדמה במקום מעליה ושיש להם פירות טרופיים שגדלים באויר מעל העצים. (גם את זה אני הצעתי ולמרות שידעתי שבאמת יש פירות טרופים ואפילו באזור ברזיל ידעתי שלענת אין מושג מה זה ושזה ממש ילהיב אותה כי זה שם ממש מיוחד.)

ענת אמרה שלכל ה"עולמות" שהיא בוראת היא לוקחת את "גָצוּל" ולפני ששאלתי אותה מה זה או מי זה היא סיפרה לי שזאת חיה שאותה לקחה איתה תמיד לכל משחקי "להיות אלוהים" שלה ושבעצם היא בראה אותו בפעם הראשונה ששיחקה במשחק והוא היה כל כך חמוד שהיא לא רצתה להחריב אותו יחד עם העולם בסוף המשחק אז היא לקחה אותו איתה ומאז הוא הולך איתה לכל מקום. (כל כך שמחתי אז שהיא סיפרה לי עליו ושהיא אפילו הרשתה לי שגם לי יהיה כזה.)  "גָצוּל" הוא שדון שנראה כמו נעל אבל עם פנים של עכבר והוא כל הזמן קופץ שר ומספר בדיחות. היא אמרה לי שפעם היא אפילו הביאה אותו לכיתה (ואני מאמינה לה שהוא אכן בא איתה כי דמיון אפשר להביא איתך לכל מקום).

"גָצוּל" אוכל את העצב הוא טורף דמעות וכל דבר רע שקורה ורוצים להיפטר ממנו. ענת אמרה לי שהיא המציאה אותו כי בפעם הראשונה שהיא שיחקה ב"להיות אלוהים" זה היה אחרי שההורים שלה ספרו לה שהם עוברים דירה למקום חדש והיא בכלל לא רצתה לעזוב את הבית שלה ואת החברות שהיו לה וללכת לגור במקום רחוק. (לפני שענת עברה לגור במושב שלי היא גרה בכפר ליד סבא וסבתא שלה ושם היו לה הרבה חברות וחברים בגיל שלה ובעוד גילאים ואפילו היו שם ילדים שכבר לא הלכו לבית ספר רגיל אלא לתיכון שזה ממש גדול!) אז היא ברחה רחוק מהבית אל השדות שהיו ליד הכפר שלה וטיפסה על העץ אלון שהיא הכי אהבה (שגם היה העץ הכי גבוה וזקן) התיישבה עליו והחליטה להיות אלוהים ולברוא לה מקומות שיהיו רק שלה ושאותם אף אחד לא ייקח לה ושאליהם אף אחד לא יגיע בלי רשות ושם אף אחד לא יגיד לה מה לעשות. היא ישבה בוכה בלי קול והמציאה לה עולם משלה ובתוכו היה "גָצוּל" שכולו חיוך מקרין טוב. אף פעם לא ראיתי את ענת בוכה וזה קצת הבהיל אותי לשמוע שהיא בעצם כן בוכה למרות שבלי קול. היא גם אמרה לי פעם שהיא שונאת לבכות כי זה של תינוקות קטנים ובנות פחדניות (ואני אז מאוד נעלבתי ממנה כי אני דווקא בוכה הרבה).  "גָצוּל" עוזר לה לא לבכות ומשמח אותה כשצריך, אז לכן ביקשתי ממנה שגם לי יהיה כזה והיא הסכימה. (ענת היא ילדה טובה באמת והיא בכלל לא קנאית כמו הרבה בנות אחרות בכיתה שאם עושים משהו דומה לשלהם הם קוראות לך "מעתיקנית".)

ענת רצתה להוסיף לעולם הזה גם מכשפה כדי שיהיה לנו מעניין אבל אני לא אוהבת מכשפות כי הן מבשלות ילדים קטנים ויש להן מלא יבלות בפנים למרות שענת אמרה לי שהיא מכירה גם מכשפות טובות. אני הצעתי לשים במקום מכשפה פיה וענת טענה שפיות הן סתם נודניקיות ומשעממות  לבסוף הסכמנו על קוסם רוכב על דרקון שבמקום אש יוצאים לו מהפה פרחים. וככה הוספנו עוד ועוד יצורים לעולמנו החדש וגם המצאנו מפלים שזורמים מלמטה למעלה ובמקום מים זורם בהם שוקו. (שזה המשקה הכי טעים בעולם!)

 היינו הופכות את העולם שלנו לאין סופי (ענת אמרה עולם שלא נגמר לעולם ושתמיד ממציאים עוד ועוד ואני אמרתי לה שככה קוראים לזה.) אבל התחיל להיות לי קר והשמש עמדה לשקוע והייתי צריכה לחזור הביתה לארוחת הערב. אז הפסקנו את המשחק באמצע בדיוק שכבר קלטתי איך ואפילו התחלתי להנות ממנו. בדרך הביתה חשבתי לעצמי שמזל שענת לימדה אותי לשחק במשחק הזה כי עכשו יש לי את "גָצוּל" וגם אני אדע מה לעשות כל פעם שאני אהיה קצת עצובה או כשאחים שלי יעצבנו אותי. אני פשוט אברא לי עולם שהוא רק שלי אני אהיה האלוהים, ממש כמו שאלוהים בעולם הזה.