והפעם: הרבה תרגומים מעצבנים ורעיון שיווקי אחד.

אי שם במחיקו העתיקה רווית המלחמות, היה שבט אינדיאנים אחד בשם נו-איר-אט-אול[1] (על מנת להפיק את ההגייה האינדיאנית הנכונה יש לקרוא זאת מהר ובטון זועף משהו).

בכפר הקטן בו חיו הייתה מסעדה קטנה בשם אל-גאוצ'ו[2], שהייתה ידועה במאכלי ה'תפוחים בתפוחים' שלה (למשל: תפוח אפוי ברסק תפוחים, מיץ תפוחים עם PULP, תפוח אדום בתפוח ירוק וגם תפוח אדמה- לוקחים תפוח, שמים עליו אדמה). בכפר מעבר לפינה השייך לשבט נו-נוס-אין-דפי-יס[3], נפתחה מסעדה מתחרה של רשת המסעדות טפואץ'[4], שניסתה להכין פיצה עם תפוחים[5], אבל האינדיאנים כנראה לא היו מוכנים להתפתחות קולינרית מתקדמת כזו בשלב זה של ההיסטוריה, ודבקו דווקא במסעדה הותיקה מעבר לפינה. המנהל של טפואץ', פל-וור-פיש[6], החליט לשנות את הגישה וגנב את המתכון הסודי של אל-גאוצ'ו: תפוחים מחומצים בחומץ תפוחים. אך פלוורפיש היה אדם דובר אמת וחסר טאקט, ולכן כינה את המוצר שלו 'גנובים', ועם כל זאת הצליח למשוך קונים. אבל זה לא היה מספיק. הוא היה צריך רוטב. לאחר ניסויים רבים שגרמו להרבה שלוליות קיא בצבעים מגוונים וקלקולי קיבה לשפנים בהם השתמש לנסיונות שלו, הגיע רוטב הטאקוּ[7], שציפה את התפוח החמצמץ במעטה קשיח וזהוב, הפך ללהיט ונחטף בכמויות.

יום אחד הגיע מבקר המסעדות הנודע לוט[8], ובחייכנות מאולצת הגיש לו פלוורפיש את התפריט ושאל: "תרצה פיצה? לא? אולי שום לחם[9]? גם לא? מה עם גנובים עם טאקו?" לזאת הסכים לוט במרץ, ומכיוון שסבל באותו יום[10] מפצע בלוע העליון, כאב כאבים חומציים נוראיים (כאן המקום להזדהות עם לוט, שכן זהו אחד הדברים הנוראים שיכולים לקרות לאדם באשר הוא אדם, אפילו למבקר מסעדות), והגדיר את המאכל כ"חמוץ מדי". הגדרה זו גרמה לסגירת המסעדה ולנצחון המסעדות הקטנות על הגלובליזציה.

מסקנה: תפוחים תמיד יהיו חמוצים אם הם מצופים זהב.