מוטב עכשיו מאשר לעולם לא.

שוב הוא יושב לידי. רק פתחתי את הנייד, הוא מתיישב, מציץ בהבלעה למה שאני כותב. קרה לכם פעם שהתיישב לידכם קוף זכוכית פעור פה במבט מזוגג וחודרני? לי זה קורה, בכל פעם. וגם עכשיו. בזמן האחרון אני פוגש רבים שכמותם, הדבר הכי מבאס זה שבכל פעם שקופי הזכוכית אחרי האוכל, אני יכול לדעת מה הם אכלו. מדהים.

קוראים לי נחום נתנאל, אני מכנה את עצמי לעיתים נחום ולעיתים נתנאל ולעיתים קרובות יותר: נחום. (ע"ע המצב השלישי, עמוס עוז, כנרת זמורה ביתן: ירושלים). בזמני החופשי אני מרצה להנדסה גנטית ושיבוט-פנים במכללת גן יבנה, שהיא שלוחה של מכללת גן רווה. התואר שתלמידי יקבלו שייך בכלל לאונבריסטי קולג' בניו זילנד, אבל האמת שאין לי בכלל זמן פנוי.

הוא שוב לוטש עיניים. "מה זה?", באדיקות הסברתי לו שאין כל פסול בהתקדמות המדע הטכנולוגי, ועד מהרה שקעתי בויכוח על הכשרות האפשרית לעיזי-הרים משובטות. קוף הזכוכית (להלן: ק"ז) המשיך לבהות בו בתדהמה. "רק שאלתי מה זו הזכוכיות האלה על העיניים שלך". אם הייתי יכול הייתי הופך אותו, כמו שהופכים תנין. אגב, אתמול באמצע הנסיעה בטרמפ ממערב בנימין לעיר הבירה המקומית גיליתי את התנין שלבשתי הבוקר, הפוך. בתחנה המרכזית התנועעתי בחוזר נוחות, והייתי מוכן לענות לכל מי שישאל "כן, זו אופנה חדשה ללבוש חולצת פריקים הפוכה." מזלי שאף אחד לא שאל, ומזלי שהחולצה הסגולה של ה25 דהתה. כשהגעתי לבית מורשה, בקרית מורה, בשכונת תלפיות מזרח, בעיר ירושלים, נכנסתי בזריזות לחדר הנוחיות. הפכתי את התנין. גיליתי שכדי ללבוש את התנין שוב, אצטרך להפוך אותו פעמיים. אסתר - תחשבי על זה.

אגב, יהודה, אתה יודע שיעל לא הרשתה לי לכתוב מאמרים כאלו בעיתון היומי?

בכל מקרה, כפי שכבר ציינתי, והובהר לעיל. את רוב זמני אני מבלה בנסיעות ארוכות ללא שחר מקרית מוצקין בצפון מפרץ חיפה ועד למזרח ירושלים, בהרי יהודה, מוקף בק"זים רבים, עמוס עבודות למכביר.

לעיתים, כשחושך עליי (ועליכם) עולמי, הרי שאני מגיע לביתנו החמים, הנעים והמסודר שבפאתי רמאללה.

הטרספורמטר עצר. נאלצתי לסגור את הנייד במהירות ולרדת בתחנת ההסעה. אסיים כאן.

חזרתי. אחרי מלחמות מרובות על נאיביות, חידוש ומסורת בפסיקת ההלכה של זמננו, הקרב הוכרע. בר הפלוגתא שלי נרדם באמצע הויכוח ושוב יכולתי להדליק אותו. את הנייד כמובן.