על הירואיקה והירואין

(רקוויאם למציאות)

שנינו הגענו מבתים הרוסים, וגדלנו באותן סמטאות ארורות. כמו כולם גם אנחנו התחלנו בגראס אבל בסופו של דבר הגענו להירואין והעתיד לא היה נראה ממש ורוד למרות שמה שהעסיק אותנו בהווה היה בעיקר איך להשיג מנה כאן ועכשיו, תיכף ומיד.

ברגעים נדירים של שפיות היינו מדברים על כל הג´יפה שאנחנו נמצאים בה ואם יש סיכוי שאי פעם נצא מזה. לפעמים אפילו היינו מדברים על הבאסה בכלל שיש בעולם ואם מתישהו הכל יהיה אחרת. אבל בדרך כלל היינו עסוקים בלמצוא וריד לא מנוקב או מחט לא סתומה וכל ההגיגים הנאיביים לא ממש הטרידו אותנו, לפחות לא אותי. ואז יום אחד הוא בא אליי ואומר לי שהוא מצא את האור. הייתי בטוח שהוא מצא איזה חומר פצץ אבל מהר מאוד התברר לי שהוא מדבר על משהו אחר לגמרי. הוא אמר לי לקום והוציא אותי לרחוב הסואן הקרוב. היו שם המון מכוניות, בניינים אפורים וים של אנשים ממהרים. הוא סימן לי בעזרת כף ידו הרועדת את בלוק הבניינים שממול ושאל אותי אם אני לא רואה את האור. אמרתי לו שאין לי מושג מה לעזאזל הוא רוצה אבל הוא המשיך לדרוש ממני ואמר לי לראות איך אור השמש מלטף את הבניינים האפורים ואיך הכל פשוט מואר ובסדר גמור. הייתי בטוח שנדפק לו המוח מאיזה מנה זולה ואמרתי לו שיפסיק לקשקש ויעזוב אותי לנפשי, אבל הוא נשאר בשלו - כאילו מלטף את קרני האור החוזרות מן הבניינים ומתענג על כל רגע.

למחרת הוא נשאר לישון עד מאוחר ואני השגתי לנו בנס איזה שתי מנות בשביל להעביר את היום בשקט אבל הוא אמר לי שהוא לא צריך את זה כי הוא גילה את האור. הייתי בטוח שהוא עובד עליי וזו סתם איזו בדיחה גרועה אבל כעבור שבוע הוא הודיע לי שהוא עוזב את הסמטאות ומתחיל מחדש. הוא הציע לי לבוא איתו ולצאת מכל הג´יפה אחת ולתמיד, אבל אני סתם יצאתי מהכלים והעפתי אותו לכל הרוחות. ממש נפגעתי מהרחמים שלו עליי. הרגשתי נבגד ולא רציתי לראות אותו יותר לעולם, אבל נפרדנו בידידות כדי לא להשאיר טעם רע לכל החיים או מה שנשאר מהם בכל אופן.

מאז באמת לא ראיתי אותו, רק שמעתי שהוא התקבל לבצלאל ושהוא חזק בקטע של ציור. בינתיים אני הדרדרתי הכי למטה שרק אפשר ובסוף החלטתי באיזה רגע הזוי של שפיות שגם אני חייב לצאת מזה אחת ולתמיד כי אחרת לא יישאר ממני כלום. יצאתי לרחוב והתחלתי להשקיף על הבניינים האפורים. ניסיתי ללטף את האור החוזר בדיוק כמוהו אבל זה לא עשה לי כלום. ניסיתי עוד פעם ועוד פעם עד שהתחלתי להרגיש מטומטם. עברתי לצד השני של הרחוב והבטתי בכפות הידיים המוארות שלי. מששתי את האור בעדינות פעם אחר פעם והתחלתי להרגיש משהו חמים, משהו מלטף. כעבור חצי שעה הסתובבתי ישירות אל השמש ופתחתי את העיניים הכי חזק שרק אפשר, אחרי עשר שניות נוספות נפל לי האסימון - עמדתי מסנוור ומסומם מול השמש וסופסוף הבנתי על מה הוא דיבר. הרגשתי כל כך טוב, כל כך חופשי, כאילו אני לא צריך כלום - לא מנה, לא שתייה ואפילו לנשום בקושי צריך.

באמת הצלחתי לגמור סופית עם ההירואין וכל יתר השטויות. הייתי מבלה ימים שלמים בסינוור מול השמש הגואלת והיה לי כל כך טוב עד שהדבר היחיד שהטריד אותי היה נקיפות המצפון על זה שלא האמנתי לו כבר אז.

כעבור חודש בערך איבדתי סופית את הראייה והרופאים אמרו שזה בלתי הפיך ולא שווה אפילו לנסות לנתח. מאז אני נמצא במין סוג של מוסד כזה לעיוורים ורוב הזמן אני פשוט מנסה לדמיין שוב ושוב את השמש מול העיניים שלי. לפעמים נדמה לי שאני גם מצליח.