[ליצירה]
..
באמת יותר טוב.
את יודעת, זה מצחיק, אם זה היה שיר שלי הייתי בטח דואגת להכניס אחרי "וכל הדמים / וכל הימים" איזה משהו שיתחרז עם "שברים". אבל זה שיר שלך, וטוב שכך :).
[הזכיר לי איזה נחום חוצפן שהתעקש לנסות לשנות לי את השיר].
[ליצירה]
...
אני חושבת שהאחד הזה נשאר שלם כשהוא אמיתי, וכשהשניים שמרכיבים אותו זוכרים שהם אחד עכשיו-- וזה אומר שכל אחד מהם צריך להקריב משהו מהעצמיות שלו. מהעצמאות שלו.
וזה לא פשוט.
ולפעמים אתה בעצמך גורם לפירוק האחד הזה, כי אתה עדיין לא מוכן ולא בשל לויתור הזה, שהוא ויתור גדול.
ולפעמים גם השני, הוא לא השני האמיתי שלך, ולכן אתם לא יכולים ליצור אחד שלם שגם יחזיק מעמד.
ולפעמים זה פשוט ככה, ואי אפשר להסביר את זה, ושום דבר לא מנחם, וכבר נגמרות הדמעות ורק נשאר הצורב הזה בגרון, והמחנק הזה, והלב שנחבט כל פעם שמתעוררים בבוקר ולא זוכרים למה מרגישים ככה מוזר, עד שנזכרים. ואז, בום.
---
ולפעמים צריך לקחת נשימה עמוקה, ולדעת שעוד יהיה שני, ועוד תתחברו לאחד, ועוד יהיה כל האושר הזה.
בע"ה.
|חיבוק גדול|
ושבת שלום..
[ליצירה]
..
אם הבנתי נכון, אז.. הזכיר לי אותי, פעם..
סוף השיר אולי באמת צריך טיפה שיפוץ- לא מבחינת התוכן, אלא הסגנון- משהו שם קצת לא משתלב...
ואודיה, אני אשמח דווקא לשמוע..
[ליצירה]
...
שירה, אני מסכימה איתך לחלוטין שאתר יצירה שרוצה להיחשב כמקצועי, מוכרח לדעת לבנות שיח שיש בו ביקורת- לחיוב ולשלילה. רק ככה מתקדמים, רק ככה נבנים. ואישית, אני יכולה לומר שההתקדמות שלי בכתיבה נבעה הרבה מאוד מתוך הערותיו של איזה ילד אחד, שעכשיו הוא חייל, ושהחליט לקחת את הכתיבה שלי כפרוייקט לזמן מסויים :).
וצריך הרבה מאוד ענווה כדי לקבל ביקורת. גם זה נכון.
מצד שני, עוונה צריכים גם כשמעירים. ועם כל הכבוד למקצועיות ההערות, שאליה אני ממש לא מתכחשת (ועם חלק גדול מההערות ש"נושא אלומותיו" נתן כאן, בהחלט הסכמתי), צריך לדעת איך להעיר כמו בנאדם. ורזומה כלשהו בכתיבה לא נותן את ההכשר להעיר בצורה פוגענית ומעליבה.
אגב, סליחה על הבורות, מהם ה"אוקפי" והאייל הקורא"?
(הרכינה *מתקרבת* את ראשה בבושה וכלימה).
תגובות