על ראש גבעת השושנים הוא יושב,

מביט בעין זהובה על מצעד הזמן.

ריק מקסם, מלא חיים,

כסותו מפגינה טוהר

לבן.

צעיר הוא ורענן, מחשבתו מחוסרת דאגה,

מחייך אל הרוח הפורעת שערו.

מחלוקות העדר אינן חלקו,

ליחוך עשב לח

עיסוקו.

עוף רחב-כנף וססגוני חג מעל הצועדים,

במעגלי משמעות חוזרים.

והסיח ממשיך בשלו,

שכן אינו מתרגש

מריקוד האש

של הציפורים.

וכשהחמה הקופחת נושקת להרים המרוחקים,

חוזר הסוס למקום בו חבריו ניצבים.

עת עובר ליד האפר התחדש,

מטיל שתי דמעות כסף,

נותן חיים לאדמת

העידנים.

לידה והתחדשות מתערבות בייסורים,

לרקע אלפי קולות צוהלים.

ועם סימן הבגרות בראשו,

יוצא החד-קרן יחד

עם עוף החול

למצעד הזמנים.

הובילני תחת כנפיך,

והראיני שבילי הגאולה.

שימני כאותו סוס בעדריך,

והצמח לי קרן ישועה.