---

ראיתי חיילים בוכים
ראיתי גם את השנאה אצל חלק מהם
אצל מעטים מאוד

הכינו אותם למפגשים אלימים
אך רובם הגדול ישב על הדשא שלנו
ולא עשה דבר מלבד להתייבש בשמש
בזמן שאנחנו התחננו על נפשנו

אף אחד לא אמר להם שאולי גרים כאן בני אדם
אנשים שחיים חיים רגילים
עד כמה שאפשר לקרוא למצב הזה רגיל

איזה כתב אחד צדק
באמת, מה שהמם אותנו יותר מכל היו הכמויות של הכוחות שהזרימו לישוב הקטן והממלכתי שלנו.
אז שכנענו אחד, ועוד אחד
ואחד בכה
שניים
שלושה,
אבל היו את כל השאר-
מאות חיילים ושוטרים
שליבם נשאר דומם וריק וקר
כי הם באו רק לחבר´ה האלה
המסוכנים
אף אחד לא סיפר להם שאצלנו הם לא ימצאו אותם

לבתים הם לא נכנסו
הם לא שמעו את הסיפורים
הם לא חשו באמונה שצמחה אצלנו בכל, אפילו בדשא עליו ישבו.

הדשא הירוק ירוק הזה איתו לא יוכל יותר הלב להתעלות מרוב רעננות ומרחב.
ובעצים בני השלושים כמו בעצים ששתלנו רק לפני חודש
העצים שיותר לא יתנו לנו צל ומפלט בימי הקיץ הלוהטים ולא יהוו מקום טיפוס לילדים.
שוב לא נראה את התנשמות היפהפיות דואות מהם בשקט ולא נשמע מהם את שריקותיהם ונקישותיהם הרכות.
ובחול
החול הזה שחדר לכל מקום
החול אותו לא נצטרך יותר לטאטא מהבית תוך צעקות עליו, כאילו שזה מה שיגרום לו להישאר בחוץ אחת ולתמיד.
ובבתים
מלאי הצחוק והשמחה של ילדים רבים שכל אחד רק שותל פרח ורק חופר בור ורק משחק תופסת ורק הולך לגן ורק...
ובים.
הים אותו לא נראה יותר.
הים בתפארתו כמו שהוא לא יהיה בשום מקום אחר.
הים
זה שנותן את ההשראה לכל
הרוגע, היופי.
והשבילים
אותם שבילים שהם לא זכו להכיר
כי באותו יום הם נרמסו בידי אנשים זרים.
לא עוד עגלות נדחפות, תינוקות מחייכים, ילדים מדדים, הולכים ורצים לידם, לפניהם ובעקבותיהם
לא עוד אמהות מפטפטות, מחזקות, פועלות ומרגיעות ילד שנפל וקיבל מכה
לא עוד

המקום שומם
ארזנו חיים שלמים בתוך מזוודות.
לא אחד ולא שניים;
ישוב שלם.

מעט מעט שועלים יהלכו בו
ואזובים יטפסו בו.
איך נישא את משך חיינו בידיעה שאת מיטב שנותינו שתלנו שם?

שתלנו ועקרו


כמה דמעות הלב יכול להכיל?
בכל פעם שאני בטוחה שזה נגמר
הן באות שוב