[ליצירה]
כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי?
בהחלט מטריד...
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים.
שנית- הארה כללית:
אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית.
ונעצר.
כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'.
ולשיר עצמו:
יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים.
שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב.
שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים.
שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב.
מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע:
נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר.
הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים
מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות.
עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה?
אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה.
ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי
"אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת."
שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת.
לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף
(אולי האחר?)
הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה.
סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר).
אבל שוב, סך הכל שיר נפלא
בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב"
ובלי שום ירקות מיוחדים,
נביש
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
ומה זה לעזאזל דודא אנושי?!
באתב"ש זה "ספסל לגפיש" ובמקלדת זה
SUST TBUAH, ובגמטריה זה 382, שזה כמעט כמו
"כרובי החציל" (381), והמשפט:"הו! יום כיפור!" (383)
ובדיוק כמו "עבד אשה" או "סוד שואה"
אבל לא ניראה לי שהתכוונת לדברים האלה...
[ליצירה]
עברו בי כמה תהיות:
האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית?
"אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..."
האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר?
האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים?
בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד.
כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם.
בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח
חורף חם
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
פה ושם יש לזה משמעות, אבל זה בעיקר בשביל האפקט של החלום והניגוד לאפרוריות של הסוף,
די בנאלי אני יודע
אבל באמת חלמתי את זה...
[ליצירה]
בתור מי שהיה לו רומן ארוך ורב תהפוכות עם "עטרת ראשי" אני יכול רק להזדהות.
אם כי לגברים הרבה יותר קל- בסוף ממילא מקריחים והרומן חייב להסתיים...
[ליצירה]
"בפברואר כדאי לקנות פילים" למי שמתעניין, זה ספר של יואל הופמן, שמלא בהרבה נונסנס בסגנון.
עד כמה שידוע לי הספר קדם לגרפיטי, אבל מי יודע?
והסיפור?
שיגעון...
תגובות