כבול
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נפלא! הזכיר לי את דמויות הקומיקס היפניות ההן :-) [ליצירה]
- [ליצירה] זה טוב. זה טוב מאוד! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. זה ממש ממש ממש יפה. אהבתי את היד שלמעלה. מרשים. מביע. [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין... היד למעלה נראית לי אירונית (היא מזכירה תנועת ניצחון, "יד רמה", אבל בעצם ההפך) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה ממש- יכול להית גם פסל... נסה את זה. יש לזה עוצמה. [ליצירה]
- [ליצירה] אם עוצרים דקה לחשוב על זה, כל הרעיון של לעשות איזשהו מאמץ כדי שאנשים וורטואליים יכתבו לך "וואו" הוא די מגוכך. אבל עם זה עושה למישהו טוב אז למה לא? ככה שאתרי כתיבה כאלה מוקידים שתי ציפורים במכה: גם במה פתוחה ליצירה ודיון, וגם פורום להרחבת האגו. שיהיה בכיף, לא צריך להצביע על זה כל היום שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] הבית האחרון די נדוש, האהבה שתנצח אותך ולא תשאיר מקום... נו... אבל החממות עם העגבניות זה גדול נביש [ליצירה]
- [ליצירה] כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה. למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] מאוד בוגר... [ליצירה]
- [ליצירה] תהיות... המממ... מתערבבים כאן הדימויים בין מסע המדבר לתחילת הבריאה... ומה קשור אל- הים? והעקדה? ארץ מפוספסת, לא מה שציפינו, שראינו דרך הדמדומים... אולי הים הוא השפע שציפינו למצוא, ובמקומו רק מדבר צחיח... ואיום המאכלת, ארץ של מוות... במקום לברוא כאן מציאות חדשה של חלום, נהייה תוהו ובוהו, סיוט בלילה ללא ירח... או שדימוי הארץ מוליך אותי שולל, והמסע הוא בניבכי הנפש ... מהחלום לשינוי, לארץ חדשה, נופלים לתהום המדבר, לאותם הרגלים רעים, שלא נצליח להיגמל מהן, וסופן שנעקוד את עצמנו, נתמסר למאכלת... אני תוהה... (רצית תגובה- קיבלת!) [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] כתוב למעלה שיר בדיחה לא... מה קורה לחוש הציני הבריא שלנו מה? [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הנה מתעוררים בי רצונות לשחוט איזה כבש, להקריב מנחה לבעל, לשאת תפילה לדגון, ולהשתחוות לאשתורת. ואתם חשבת שהרגתם את יצר העבודה הזרה... יום טוב וחציל נביש, [ליצירה]
- [ליצירה] כמה הבהרות: את הידיים צייר מיכאלנג'לו, בציור 'בריאת האדם'. השאר זה שלי (בעזרת הפוטושופ) הטקסט: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהילים לב ו) היה אמור להיות משולב בתמונה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה קריא, אז בצער רב וויתרתי, ולכן זה בכותרת. תהנו [ליצירה]
תגובות