הכאב שפרשת בפניי.. עומקים שכאלו כמעט ולא הכרתי. ההתחברות המוחלטת הזו, הטביעה מרצון. הפקרה עצמית לחסדי גלי ים האמת, סוער ככל שיהיה, קר. והגלים מנסים לגבור עליך, מגיעים לגבהים עצומים פי כמה משלך, ניתזים עליך בקול רעש גדול רסיסים בפיך בעיניך באפך כמעט ואין דרך להמשיך ולנשום וכשנדמה שחלפה הסערה- גל גבוה יותר מתנפץ בקצף. בשביל רגעי השקט? בשביל השניות המועטות בהן הים כאילו מתכנס לו בתוך עצמו- בקול תסיסה, נסוג לאחור. חצי נשימה, מצמוץ קצרצר,התחלה של חיוך והטבע-בשלו. ומה האמת? לדעת לשמוח באימת הגלים או לבסס חייך על ההפוגות הקצרצרות? להתבונן במערבולת המים המאיימת לבלוע- השוצפת סביבך, זו התובענית והפראית, ולחייך. או שמא לחכות לדקות החסד וברגעי המנוחה הקצרים להודות ולהלל. ? ..."הים ראה וינס"...