לואיס רצח את ניקיטה הלילה.

ידעתי שהיינו צריכים לקרוא לו ג´ק. אבא צחק כשהצעתי את זה בפעם הראשונה, אבל אני לא. ´ג´ק המרטש,´ אמרתי, והתכוונתי לזה. היחיד שהצליח לחיות עם לואיס באותו כלוב במשך שנה כמעט, היה קרול, שבהתחלה חשבנו שהוא בכלל היא. הוא לא היה, אתם מבינים; ולדעתי זה מה שהציל אותו.

אני זוכרת כשהכלוב של להם נפל; אז היו לנו כבר שני זוגות של תוכונים – קרול ומלג, לואיס והידג. אבל אמא הפילה בטעות את הכלוב. קרול ומלג ברחו, ולואיס קיבל מכה חזקה בכנף. אמא הצטערה מאוד; קנינו מלכתחילה את לואיס וקרול ליום ההולדת שלה. גם לי היה קצת עצוב שקרול ברח. ממלג לא היה לנו כל כך אכפת; קנינו אותה ואת הידג שבוע-שבועיים קודם לכן, כשהתברר שקרול הוא בכלל זכר.

אמא השאירה לו כלוב פתוח בחוץ עם מים ואוכל, וקיוותה כנראה שהוא יחזור. אבל הוא לא; לתוכונים אין הרבה מזל בטבע. במשך יום או יומיים היינו בטוחים שלואיס לא יתאושש מהמכה. הוא נשאר יציב בקושי על המוט שלו, לא אכל ולא צייץ. הידג נשארה לצידו, צמודה אליו. זה היה נוגע ללב לראות איך היא תמכה בו. היא ניסתה להאכיל אותו, ניקתה לו את הנוצות, נצמדה אליו ולא זזה.

אחרי יומיים לואיס התאושש, וחזר לנקר בדוחן ולקפץ מצד לצד. אמא טענה שהוא זז בזהירות עכשיו, כי עוד כואב לו. לא יודעת אם זה נכון; אבל שבועיים אחר כך הידג מתה. מצאתי אותה כשחזרתי הביתה ביום חמישי בצהריים, קרה וקשה על הרצפה של הכלוב. לואיס ישב בפינה למעלה והסתכל עלי כשהוצאתי אותה לתוך שקית ניילון. אחר כך יצאתי החוצה לקבור אותה בפח; כשחזרתי הוא כבר ניקר במיכל האוכל.

לואיס אוהב מוזיקה קלאסית. הוא יכול לשיר עם הרדיו בשני קולות וללוות את עצמו. אבא אומר שזה מפני שהכלוב שלו נמצא בין שני הרמקולים של המערכת. הם חושבים שהוא סתם תוכי. אני יודעת שזה לא נכון.

אחרי חודשיים, בערך, קנינו נקבה חדשה. היא היתה לבנה, כמו קרול. תהיתי אם לואיס זוכר את קרול. הם חיו ביחד שנה, אחרי הכל. אבא ןאמא טוענים שהם הסתדרו מצוין. קראנו לה איננה. אחר כך אבא אמר, בצחוק, שהיינו צריכים לקרוא  לה ארשקיגל; הרי ידוע שאיננה ירדה לשאול, וארשקיגל המרושעת – חיה וקיימת. אז גם אני צחקתי. עכשיו כבר לא.  לואיס לימד את התוכונית החדשה לאכול חסה מבין החרכים של הכלוב, והיא מצידה נכנסה ויצאה מתוך תיבת ההטלה כיאה לתוכונית מכובדת הנשואה כבר כמה שבועות.

אחר כך היא נכנסה לתא ההטלה לכמה ימים ולא ראינו אותה. אמא טוענת שלא יכול להיות שזה היה לואיס, כי לואיס הרגיש לא טוב. היא אמרה שהוא נהיה אפאתי. כן, בטח. לדעתי הוא נבהל מהאפשרות לגוזל. הוא היה בטוח, מן הסתם, שסבל מספיק כשהואיל להכניס את הגברת החדשה לכלוב שלו; מספיק גם בלי להרחיב את המשפחה. לואיס אוהב שדברים נעשים בדרך שלו. הוא לא מוכן לאכול חסה מהרצפה של הכלוב, לדוגמא, וכשהיא נופלת הוא מצייץ בקולי קולות עד שאני מרימה אותה ותוחבת מחדש בין הסורגים. הוא גם אוהב לזרוק את הנדנדה שלו על הרצפה, ולצעוק עד שמישהו בא להרים אותה.

כשאבא פתח את תיבת ההטלה והוציא את התוכונית, הוא טען שהיא מתה בגלל בעיות בהטלה – כי היא היתה תוכונית צעירה, או משהו כזה. אני לא קונה את זה. לואיס היה מאושר במשך חודש כמעט, מצפצף וזולל ומעופף מצד לצד בכלוב. הוא היה מרוצה מאוד לתקופה מסוימת, ולא היה שום ספק שעכשיו, לפחות, הוא בריא לגמרי. ואז קנינו את ניקיטה.

קראתי לה ניקיטה, כי כבר בהתחלה, כשהיא נכנסה לכלוב, היא נצמדה לפינה העליונה ונעצב בלואיס מבטים זועמים. הוא דווקא השתדל, לפחות בהתחלה – עמד על המוט והתנפח, סירק שוב ושוב את הנוצות, ניסה להגיש לה קרעים של חסה. היא היתה מנקרת אותו בתגובה.

קראתי לה ניקיטה כי קיוויתי שהיא תנקום בו. לואיס – ג´ק המרטש, כפי שקראתי לו אני בשקט – היה ראוי לעונש, ולא היה לי ספק שהוא רצח את התוכוניות הקודמות. אבא ואמא אומרים שזה שהוא היה חולה לפני שהידג מתה, לדוגמא, ואחרי כן הרגיש כרגיל – זה רק צירוף מקרים. אני לא מאמינה בזה.

 לקראת הסוף הם התחילו להסתדר. היא נתנה לו מדי פעם לנקות ולהאכיל אותה, ואבא שם להם תיבת הטלה והאמין שהם הולכים לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה. תמים שכמותו. אבל לואיס הצליח לעבוד על כולנו, כולל אותי.

בשבועות האחרונים נראה היה שהיא שולטת בו ביד רמה; היא היתה מגרשת אותו מהנדנדה, אוכלת לפניו, דוחפת אותו מהמוט ומסובבת את הראש הצידה בצניעות כשנפל, כאילו לא הבינה למה הוא על הרצפה פתאום. במבט לאחור, היא היתה אשמה בזה כמעט לחלוטין; אי אפשר היה לצפות שהתגרות כזאת תעבור בלי תגובה.

היום, למשל. במשך כל היום היא פשוט ישבה על הקופסה של האוכל, ולא נתנה לו להתקרב. הוא ניסה לנקר אותה, אבל היא החזירה לו. ואז הוא פשוט התעופף לפינה של הכלוב ונשאר שם, מסתכל בה.

הערב, לפני שעתיים בערך, אבא גילה שהיא מתה. ניסיתי שוב להראות לו. ´אבא,´ אמרתי. ´הוא הרג אותה.´ הוא ניסה לצחוק אבל לא כל כך הצליח, כי זה די מתסכל כשתוכי מת. ´בכל מקרה,´ אמר, ´אין עליה שום פצע או דימום.´ הוא לא הורג עם המקור, וגם לא עם הציפורניים. אני יודעת. אבל תוכון אפל הוא רעיון שמעלה גיחוך, במקרה הטוב, אז שתקתי ולא אמרתי כלום.

הוא חזר לקפוץ מצד לצד בכלוב. אמא טוענת שזה מפני שהוא מחפש אותה; אני יודעת שהוא מתענג על המרחב המחודש, שוב לבד.  ´צריך לקנות לו תוכונית חדשה,´ אמר אבא, ואני הסכמתי איתו; הרי כל אחד צריך לחיות ממשהו.

עכשיו הוא יושב על תיבת האוכל, איפה שהיא עמדה כל כך הרבה פעמים ולא נתנה לו להתקרב. והוא מצייץ שוב, ושר עם הרדיו. בשני קולות.