בס"ד
ואתה לא יודע.
הרסת אותי, שברת אותי, הרגת אותי. בכל דרך אפשרית.
כעת אני עפר ואפר, כעת כבר לא נותר ממני כלום.
מתי?... מתי תפסיק להתמקד בעצמך... מתי תפקח את עיניך ותגלה, שאינני דמות וירטואלית, אלא אדם חי – עם לב, עם רגשות, עם דם זורם בעורקיו... בדיוק כמוך? מתי תבין שכשלך כואב, אני מתה? והמילים שלך, המילים שלך חוצבות בי באש לוהטת, המכלה כל חלקה טובה... ואז, כשלהבות האש נעלמות, נשאר רק קור... קור מקפיא שגורם לי לרעוד.. ולרעוד.. ולרעוד...
ואני לא מפסיקה לרעוד.
אני לא יכולה להפסיק!
ואני רוצה לבכות. הבכי הטוב.. המשחרר.. אולי הוא יעניק מעט מנוחה לגופי הדואב. אך גם הבכי כיזב ! עשיתם יד אחת, אתה והוא, לא לתת לי מנוחה.... להרוג ולהרוג ולהרוג.
אבל מה..? מה אתה הורג?
אני כבר מתה!
נכון, הלב שלי עוד פועם, אך נשמתי מתה.
הצחוק דעך.
החיוך כבה.
האושר? נעלם ואיננו!
ואני? מה אני?
אני גוויה. גוויה שרוצה לבכות ואינה יכולה. גוויה שלא מפסיקה לרעוד. גוויה צרובה מאותה אש צינית של מילותיך...
גוויה שמשתוקקת להושיט את ידה ולנחם אותך – אך אינה יכולה.
כי גוויה, זה כל מה שהיא.
גוויה, זה כל מה שנותר ממנה.
תגובות