בס"ד
עוד דחף לפתוח את היומן שלי.
לבכות ולבכות יחד עם הדיו הנשפך מהעט
והמילים הנשפכות מים המחשבות המתרוצץ שלי.
עד שאין כלום יותר
לא במחשבה, לא בלב.
לעיתים אפילו לא בעט.
כמה דפים קודם
וכמה שנים לפני,
היה משהו מאושר שכתבתי.
שמח כל כך, וישן כל כך,
אך החיוך היה חדש.
עכשיו חזר הצבע.
אפילו לעט.
רק שאת העט, תודה לא-ל,
אני כבר לא צריכה.
