בס"ד
זהו הזמן שהמסך יורד עלי ערב.
העולם חשוך, פרט לכוכבי הליל.
חשוך, ודומם.
אני שומעת את קול נשימותיי, ובקושי מזהה.
כשהייתי קטנה הייתי עושה זאת פעמים רבות,
יודעת להבחין בין כל נשימה ונשימה שלי,
יודעת לזהות מה זאת אומרת,
ומי זאת שעתידה לומר.
מי תבוא קודם, למה ההיא באה אחר כך,
ולדעת שכולן שלי
ושכולן אני
וגם – שאני כולן.
תחת העץ שאני יושבת,
עלוותו מסתירה לי את אור הליל,
אני שומעת את נשימותיי –
והן זרות לי.
מנין הגיעו?
מהן מילותיהן?
ואולי טעות זו, כי איך זה יכול להיות
שנשימות כאלה יוצאות ממני
מדברות אותי
מתיימרות להיות אני –
אך אני אינני הן!
ואולי יותר מכל
איך התהפכו כך היוצרות,
עד שלא אכיר נשימותיי.
העלווה מסתירה את אור הרקיע.
אך אולי לא רק היא.
עכשיו אני יודעת
למה לילה
ואיני רואה.
תגובות