זה היה דווקא אחד הערבים היותר שוקקי חיים בדירתנו.
לפחות ככה חשבנו.
זה התחיל כששתי חברותי חזרו לדירה (ואני נשארתי מול המחשב, לקרוא עוד שיר או שניים , אחחח... הימים הטובים...) אחרי יום עבודה ארוך. הן חזרו, הורידו את התיק הכבד (כי הן באו מהבית) והקפיצו אגב, את הקב"ט של הכפר. התמתחות והירהור נוגה משהו בחופשת סוכות שזה עתה הסתיימה. כשמוריה פנתה אל תמר (השמות האמיתיים שמורים במערכת) לשאול אותה איך היה בחופש, תמר הקדימה אותה בשאלה:
-מוריה, תגידי לי, את מריחה משהו מוזר?
-אמממ... כן, מוריה עונה אגב ריחרוח, באמת יש ריח לא משהו, אבל אני חושבת שזאת הרפת. פשוט התרגלנו לבית ושכחנו את השכנות שלנו...
-כן, תמר נאנחת, אוכלות כמו פרות אלה! וגם מסריחות! פשוט חיות!
-אהה... תמר?
-מה?
-אלה באמת חיות.
ולדו שיח המוזר הזה, אני נכנסתי:
-למי קראת חיות?!? (זרקתי את התיק והקפצתי את הכיתת כוננות)
-לשכנות שלנו. תמר ענתה לי.
-מוריה?! קראת לשכנות שלנו חיות?!? את לא חושבת שזה טיפה... אאאמממ... כאילו... ככה את רוצה להתידד איתן?!? ממי תבקשי חלב? סוכר? ביצים?
-היי! בחייך! התכוונתי לרפת... (מוריה התפוצצה מצחוק)
-אה, טוב. אבל גם אותן אל תעליבי. ואגב, שאלתי, אתן מריחות משהו מוזר?
-כן, הן ענו לי בבת אחת, אבל בדיוק דנו בזה שזאת בטח הרפת...
-לא. פסקתי, זאת לא הרפת. אני מכירה טוב מאוד את הריח של הרפת, וזאת לא רפת. זה מריח לי כמו גז דולף...
-גז?!? מוריה כמעט צעקב, גם כן את... הכל נגמר שם אצלכם בגז. צאי מזה! את לא בפולין!
תמר דווקא הסכימה איתי (אולי בגלל ששתינו עושות שירות באותו המקום) והצטרפה אליי למטבח לבדיקה מעמיקה.
הגז היה סגור והריח לא הגיע מאזור המטבח.
-אולי זה מלמטה, מהדירה של ג´וחא? מוריה הציעה והתחילה להאמין לתאוריה המופרכת שלנו.
-אמממ... אם זה ככה, עניתי, כדאי לבדוק שג´וחא לא בדירה, כי אם הריח הגיע עד לפה אז...
- ש - ל - ו - ם - ! - ! - ! ג´וחא בדיוק נכנסה וקטעה את המשפט.
-ג´וחא!!! מוריה התנפלה עליה, את חיה!!
-ברור שאני חיה! מה נראה לך שתיפתרי ממני כל כך מהר? ממצב? איך היה החופש? ומה זה הריח המוזר הזה? אל תגידו לי שהבאתן את כל הכביסה של חול המועד מהבית לפה? ואני מקווה שזה לא עוד נסיונות לבשל...
-זאת לא ממש הכביסה שלנו, תמר ענתה לה, לפחות לא שלי. אבל גם אנחנו תהינו מאיפה הריח? חשבנו שזה גז, ותהינו אם זה מהדירה שלך...
-ופחדנו שגם שם, ושנחנקת למוות! מוריה התפרצה.
ג´וחא גיכחה להנאתה:
-נחנקתי? אני? גז? תגידי לי מוריה, נדבקת משתי השואתיות האלה? מה פתאום גז? בטח סתם לשכנה התפשל רציני עם הארוחת ערב.
חבל, היא הוסיפה אחרי היהור קצר ונוגה, דווקא יודעת לבשל זאת...
וככה העברנו לנו את הערב בנעימים והעלנו השערות מה מקור הריח.
עד שפתאום ג´וחא שאלה:
-תגידו, אתן יודעות למה הקפיצו את הכיתת כוננות?
-ללאאא! ענינו תמר, מוריה ואנוכי במקהלה.
-אולי זה קשור לריח המוזר? ג´וחא העלתה את הרעיות הכי נועז להערב, אולי יש התראה על נשק בלתי קונוונציונלי וזה מקור הריח...
-ג´וחא, הערתי, אם זה מקור הריח, כבר כולנו מזמן היינו צריכות להיות מתות.
-מי מת?! הילה ורחלי סוף כל סוף חזרו מהפנימיה בה הן עושות שרות(שונאת את המילה "משרתות", רק אצל חיילים זה נשמע טוב)
-אף אחד לא מת, ג´וחא מיהרה להרגיע אותן, לפחות לא כרגע. רחלי את נושמת, נכון?
-נכון. רחלי משיבה ולא מבינה.
-והילה גם את נושמת, נכון? ג´וחא ממשיכה לשגע
-נכון. הילה מאשרת
-אז אם שתיכן נושמות, מוסיפה ג´וחא, אז איך זה שאתן לא מריחות משהו מוזר? אה? אולי אתן דווקא כן מתות...?
-אויש ג´וחא! שה´ יעזור לך... עונה לה הילה.
-באמת יש פה ריח מוזר,א בל תני לנו רגע לנשום, להניח את התיק ואז נספר לך עליו, מוסיפה רחלי.
והן נכנסו לחדר.
כעבור שתי שניות הן ברחו משם בצרחות.
(כיתת הכוננות לא שמעה, היא בדיוק ביצעה סריקות בפרדסים)
אחרי עוד ארבע שניות, מוריה, ג´וחא, תמר ושפחתכם הנאמנה התייצבנו שם באומץ להגן על חברותינו מכל צרה וצוקה!
מכל נגע ומחלה!
מכל מני שגעונות!
ושגיוניות!
וכל חוליים רעים!
אחרי שתי שניות נוספות, גם אנחנו נמלטנו משם בצרחות, כל עוד נפשנו בנו.
והוא שכב לו שם, ללא נוע ובתנוחה מעוררת רחמים.
-אאאאמ... אממממ... איממ... אימלה! רחלי היתה הראשונה ששברה את השתיקה.
-אאאיךך הוא ההגגיע לפה? הוספתי אני ברעד.
-מה איך? מוריה ענתה לי. הלהו! יש לו רגליים! הוא יכול ללכת!
לפחות פעם הוא יכל, היא הוסיפה בשקט.
תמר היתה הראשונה שבאמת התעשתה. היא הוציאה פלאפון וציוותה על ג´וחא להתקשר לרכזת שלנו ולהודיע לה על הממצאים החדשים.
בדחילו ורחימו ג´וחא חייגה.
הרכזת ענתה לה. בגמגום קל ובעבודה משותפת עם הילה, הן הסבירו לה שיש עכבר מת בדירה.
-ההוואא...הואא...הוא די מתפורר, ג´וחא השחילה.
והילה הוסיפה שהוא כבר נראה כאילו הוא שוכב שם כבר מאמצע החופש, ושהוא כבר בשלבי ריקבון מתקדמים, ושהוא מסריח נורא, אז רצוי שמישהו יעשה משהו איתו...
אחר כך ג´וחא ניתקה וכולנו פנינו לשמוע מה בשורה בפיהן?
הבשורות היו חד משמעיות, אם כי לא אופטימיות במיוחד:
-היא אמרה שנוציא את זה מהדירה, ג´וחא הפליטה.
כולנו (כולל הילה שהתפלאה מג´וחא שדיברה בלי לגמגם) פערנו את פינו.
ג´וחא התחננה שנסגור אותו. רק זה חסר לה, שמישהי תבלע פה יתוש...
אחרי עוד שתי דקות ארוכות של שתיקה ותימהון, מוריה העזה לשאול:
-טוב, אז מה עושים? איך מוציאים אותו?
ואז רחלי גילתה תושיה. היא טילפנה שוב לרכזת ושאלה אם היא מכירה את השכנים שלנו (כי אנחנו עוד לא הספקנו להכיר את כולם) ואם יש לנו במקרה שכן אמיץ. אחרי שהבטיחה לה כמה פעמים שהיא לא מחפשת חתן, אלא רק מישהו שיחלץ אותנו מהעכבר (אם היה אפשר לקרוא לפגר הזה ככה) קיבלה רחלי מהרכזת את המספר המיוחל.
טלפון קצר וכולנו חיכינו בצפייה דרוכה. (נו... ברור שקיוונו שהוא יהיה חתיך וחכם. וכבר ברור שהוא אמיץ. לפחות שמשהו אולי ייצא מהסיוט הזה)
שתי דקות נוספות, שנראות כמו נצח, ונקישות נשמעו על הדלת.
לדירה נכנסו שני נערים, האחד נראה בערך בן חמש-עשרה והשני נראה בערך בר מצווה. ושניהם באומץ רב הושיעו דירת שרות שלמה ומפוחדת...
תגובות