היה היה…

הדבורה נחתה על פרח, והזדחלה לעומקו. דומה שבעלי החיים לא הבחינו כלל בבצורת, או – אם הבחינו – ביקשו רק לברך עליה. אבל בעלי חיים לא יכולים לסגוד לאלים, להתמלא ביראה חסרת שם אל מול איתני הטבע; אל מול קול הצחוק הזה, של נערה ישובה על סלע… אלים וסבל נועדו לבני אדם.

וקורבנות נועדו לאלים.

ענת הטתה מעט את ראשה, מתבוננת בשביל המטפס אל המקום בו ישבה. צורה כהה נראתה בו, גדלה ומתקרבת באטיות. ענת קמה ממקומה, מתיישרת ומסדרת את שערה שנפרע מעט בשל הרוח.

היא המתינה להם עד שהגיעו ונעמדו כמה צעדים לפניה - גבר בלבוש עור, מוביל ברצועה מפלצת. ענת התאמצה להיזכר בשמו של היצור הענק, שחשף לעומתה ניבים נוטפי ריר, ולבסוף משכה בכתפיה. ישנם זמנים ומקומות, שבהם השמות כבר לא משנים דבר.

"חטאת, בן תמותה," החלה בטקסיות, מושכת את המילים במקומות הראויים ובנימה הנכונה. היא שנאה לעשות את זה, את כל ההצגה הזאת – אבל חובה זו חובה, ובקרוב שום דבר כבר לא יהיה משנה.

"חטאנו." הגבר כרע על ברך אחת. החיה הקשורה נהמה, נהמה נמוכה, מעומק הגרון. צמרמורת עלומה חלפה בגבה של ענת. היא הזדקפה, והמשיכה.

"וענשך, בן תמותה?"

"מוות." החל הגבר למנות. "ברעב, בבצורת, במלחמה ובמגפות. חום הקיץ לקח את בנינו, גבירה, וגנב את שדותינו, לבד מזה האחד." הוא החווה בידו סביב-סביב, אל השיבולים המרקדות. "תריסר שנים ועוד יום, גבירה; האם סלח?"

ענת צחקקה. "בעל הוא אדיר ונורא, בן תמותה; אדיר מכל אגדותיכם, מכל יצירי הדמיון שביקשתם לכם; וזעמו רב משלך. האם הרהבת לחשוב שיסלח?"

"לא, גבירה."

היא נאנחה, כי ידעה שדיבר אמת.

בשקט שאלה: "האם תחזרו בכם? האם תקריבו לאל את חלומותיכם? סיפוריכם?"

הוא נעץ בה את עיניו. "קורבן הוא חובה, גבירה."

"אכן". ענת הרכינה את ראשה. כשנשאה את פניה להביט בו שוב, גלשה מעיניה דמעה שקופה, בודדת.

"קורבן…" לחשה. "ומה אתם יודעים על קורבנות?"

" רבות, גבירה." אמר האיש. "ראי; בבוקר האתמול השתעל ילד אחד, בבקתת קש אחת, בכפר אחד. ועם ערוב היום כבר שכב מת על מיטתו. זה מחיר הסיפורים שלך…"

ענת נשמה עמוק, הזעם האטי מטפס בה. " הסיפורים שלי?" אמרה וצחקה שנית, והאיש נרתע. "בוא ואתן לך נבואה, בן אנוש," אמרה ברוך. "האם אתה מאושר?"

האיש הרהר זמן מה. "לא, גבירה," אמר לבסוף. " הבצורת לקחה ממני את שדותי ואת אשתי, והחום שרף את ביתי. למה שאהיה מאושר? כשיסלח האל, או אז אבנה לי בית חדש, ואקח לי אישה חדשה. ואהיה מאושר."

ענת הנידה בראשה.

"יום יבוא, אדם… יום יבוא, ותלעג לבקתת הקש. יום יבוא, ותבכה על האישה עד אין נוחם. יום יבוא, אדם, ואין הוא כה רחוק… התדע מה תתן לבעל? את חייך אתה נותן לו. האל איננו כל יכול, אדם; אין הוא יכול לנצח את הזוועות שיצר הוא עצמו – או שמא איננו רוצה? הוא ניזון מסיפורים, אדם, וחלומותיך הם קורבנותיו. בוא ואתן לך נבואה, אדם, לאן יגיע האדם ללא חלומות.

"אתם תמותו, בן אנוש – במלחמה, ברעב, במגפות. ילדך ישחק ברחוב – התדע מהו רחוב? – עם שחר, ובערוב היום ימות בירייה. התדע מהי ירייה? לא? קבל את מילתי, אדם; לא רחוק היום, ותדע. אתה מעלה מנחה לאל. קורבן. וכשיגמור למצוץ את קורבנותיך – את נשמתך – יעזוב אותך, והפעם לתמיד. לא תהיה עוד בצורת, אדם. לא מעשה ידי האלים. דע לך; ביום שבו תוותר בלי סיפורים, תיוותר גם ללא אל."

"אך מות מתהלך בשדות כעת," אמר האיש. "אני חי – כעת. ובעל, אף אם אך זאת הפעם, יקרא למות ויכבול אותו. את ידעת, הגבירה, את מחיר זעמו של אל. אני נכון לתת לו את עתידי, אם יתבע זאת, ובלבד שכעת אחיה."

"בן אנוש טיפש." אמרה ענת, וקולה כעת קר וקפוא. "עתיד בני אנוש יוותר בידיהם… והאמן לי, לא הייתי מאחלת זאת לאויבי הגדול ביותר."

השתיקה עמדה באווירו הדומם של ההר, ואפילו הרוח פסקה פתאום, כמו תמהה למה הפסיקו לשחק.

"סלחתי לך, אדם." אמרה ענת לבסוף. "ואף האל, ארורה אהיה, יסלח לך… "

בלי אומר התיר הגבר את רצועת העור מצווארה הקשקשי של החיה, שפערה את פיה ושאגה – בייאוש, חשבה ענת. כשצנחה הרצועה ארצה, נרתע מיד לאחור. "לך כעת," אמרה ענת בקול נמוך. "מי ייתן והאל יהיה עמך… לזמן מה, לפחות."

הוא התרחק מספר צעדים לאחור, ואז הפך את פניו והחל לרוץ בשביל. ענת לא הביטה בו.

"ראה," אמרה לחיה. "נשארנו רק אני ואתה, מפלצת… בוא איתי. בעולם הזה אין עוד מקום למפלצות."

ובקפיצה אחת עלתה על גבו. הוא טפח בכנפיו הענקיות, הקרניות, מכה בהן את הרגבים ומשטח את החיטה. ענת חיבקה את הבליטות בצווארו, זעקתה מתמזגת עם שאגתו של הדרקון – הדרקון האחרון, שהקריבו בני האדם בתמורה לחיים.

הרוח התעוררה שוב לחיים, נלהבת, כשעפו משם אל האופק, שהחל להחשיך בעננים. הדרקון שאג שוב, בפעם האחרונה; ושאגתו גוועה אל תוך צחוקו של אל הסערה, שרתם אותו, סוף סוף, למרכבתו.