אני זוכר, שתמיד כשהייתי קטן, הייתי מתעורר באמצע הלילה. תמיד באותה שעה; שתיים ושבע דקות. כולם בבית כבר היו ישנים, ורק אני ראיתי את הלילה. הייתי הולך לשבת על המרפסת, כל לילה ולילה, ומסתכל על הירח, ובוהה בו, ותמיד הייתי מתרגז אם היו עננים שאיימו להסתירו, כי כל כך אהבתי את אורו המנחם
אבל פעם בחודש, בירח המלא, הייתי מפחד. הייתי מפחד ללכת למרפסת ולהריח את הלילה, כי חששתי שאהפוך לאדם-זאב. שאהפוך ליצור נורא וחסר רגשות, ואלך ואהרוג את הוריי, ואת אח שלי הקטן. אבל בכל מקרה הייתי יוצא למרפסת, כי ידעתי שאין באמת דבר כזה אדם-זאב, שאני רק מדמיין, שהציפורניים שלי לא נהיות יותר חדות, והשמיעה שלי לא מתחדדת, ואני לא מתחיל להצמיח פרווה אפורה וסמיכה - כמו אצל זאבים
אני גם זוכר שכל הזמן רציתי לדעת איך אני אוכל לעצור את עצמי אם באמת אהפוך לאדם-זאב, ובאמת אלך להרוג את אמא ואבא ואח שלי הקטן. רציתי לדעת שאני תמיד אהיה בשליטה
יום אחד, ראיתי איפשהו, באיזה ספר או תכנית טלוויזיה או סרט, שאנשי זאב רגישים לכסף טהור
ומאז, כל לילה, עד שכבר הייתי גדול, הייתי יוצא למרפסת, בדיוק בשתיים ושמונה דקות בלילה, אפילו בירח המלא, וחושב איך להסביר לאמא לאן נעלם תליון הכסף שלה לפני כמה שנים
תגובות