בס"ד
בדל"ת ארבע היתה ילדה עם עיניים בסגול-שקוף ודמעות מפנינים.
כל בוקר היתה נכנסת בעד שער בית הספר, מוקפת חבורת בנות הנושאות פניהן אליה. הן צעדו סביבה- מסורבלות. איטיות. והיא בינותן ככוכב מפציע- פוסעת בצעדים שופעי-חן. נדמית כמרחפת.
עור שלוּג היה לה, וניחוח שקדים נידף ממנו (היו שטענו כי ערב ערב טובלת באמבט חלב) עור משיי וחלק כל-כך, המכסה על פנים צרות וארוכות, מלאות בהבעה נועזת.
ושיערה,
שיערה- עננה מוּברשת של זהב כהה, מכּוּכב. הילה המתעגלת ומתפסלת סביב ראשה, פראית ואצילה.
בוקר בוקר היתה עוברת על פני השרת ומנידה בראשה לשלום וענן שיערה הכהה מרחף סביבה כבעל ישות עצמאית, נטולת בקרה. היתה מנידה בראשה וצוחקת (פעמון נחושת בגביע קריסטל) וממשיכה הלאה- מותירה אחריה ניחוח עמוק של שקדים בחלב.
אך יותר מכל אזכור עיניה. עיניים סגולות שנגיעה שקופה מתחמקת בם, מעוּטרוֹת בקשת זהב של ריסים. פוקחת עיניה בזריחת ריסים הנוגעים במצח הבהט הגבוה, הלבן.
היו עיתים בהן השתנה צבע עיניה. כשנאמה בלהט (באסיפות מועצת התלמידים, לדוגמא) היו עיניה מתכווצות וגוונם הופך ללבנדר עמוק, מסלק כל נימת שקיפוּת מתוכו. עומד מלא ונחוש ובוֹטח. אך היו פעמים, כך ראיתי, בהן ישבה מהורהרת, ראשה נוטה קלות, סנטרה מזדקר ומבטה נישא מעלה- או אז הפכו עיניה שקופות-שקופות, זכוּכיתיוֹת, והמביט בהן נבהל ממסך האילמוּת של הבעתה.
בהפסקות ראיתיה יושבת על ספסל ומשוחחת עם חברותיה. היתה יושבת כבכס מלכות- גווה זקוף, ידיה מונחות בחיקה ושיער הקטיפה השחור מדגיש פניה.
היתה יושבת. מדויקת. כל כולה מודעת למבטים המופנים אליה-
מתבוננים, מתפעמים ורושמים.
באותם ימים נהגתי לשבת על יד הברזיה בזמן השיעורים. יום אחד לא נכנסה לשיעור וקרבה אליי. המשכתי בעיסוקיי, חשה את נוכחות לצידי ואת אישוניה הננעצים בתוך מספר רגעים של שתיקה.
"מה את עושה?"- שאלה לבסוף, מצמצמת עיניה וחודרת בי מבטים.
"סופרת טיפות"- עניתי בכנות והתבוננתי בריכוז בחלקיקי המים המתרכזים בשפת הברז, מתקמרים לטיפה אשר נעשית כבדה ומלאה ונופלים מטה אל משטח השיש.
כעת פסעה צעד נוסף לעברי, מקמטת מצחה ומטביעה בי זרקור סגול- כּשוּף.
"איך סופרים טיפות?"- שאלה בקול שקט. תמה.
"שומעים אותן"- עניתי בפשטוּת.
עמדה רגעים מספר ללא תזוזה ואז התיישבה על ידי.
המשכתי בעיסוקיי. צרור האוצרות שלי היה מונח על ברכיי, התחלתי שולה מתוכו את האוצרות החדשים שמצאתי בחצר- ומסדרת אותם בשורה על ספסל האבן. דיסקית ברזל, צלופן של סוכרייה, עלה יבש, אבן שחורה ומשוּננת.
עיניה עקבו ברצינות אחר מעשיי, רושמת בליבה כל תנועה ותנודה בפניי.
נטלתי לידי את דסקית הברזל והנחתיה תחת הברז. טיפה נוספת הצטברה והתארכה עד אשר נתקה ונחתה בצליל מתכתי חלול.
משכתי את דסקית הברזל ותחתיה הנחתי את הצלופן. שבריר שניה של צפייה ו-רשרוש. נפלה טיפה נוספת.
כך הנחתי תחת שפת הברז את אוצרותיי החדשים. היווצרות טיפה, חיכּיוֹן קשוּב ו... נפילה בצליל חדש.
כל אותו הזמן ישבה על הספסל, כפות ידיה לחוצות בין ברכיה, גווה כפוף ופלג גופה העליון נוטה קדימה בריכוז, ללא תזוזה. נשימותיה עלו וירדו בכבדות (רגועות, מפוּחדוֹת) ועיניה ננעצו לפנים, חדות כל-כך, שקופות.
"רוצה גם?"- פניתי אליה, מושיטה לפנים את צרורי היקר.
היא אספה אותו באצבעות שוֹקטוֹת והחלה שולה מתוכו את אוצרותיי- מקל של ארטיק, כפתור גדול, שבר זכוכית, פיסת בד מהוההּ. היא הניחה כולם בשורה לפניה והתבוננה בם ארוכות.
יד לבנה נשלחה אל שבר הזכוכית אך נסוגה אחור, מהססת. פעם נוספת נפשטה ידה אך קפצה חזרה, ננשכת בפיה ומצחה מהורהר.
היא אספה אליה את פיסת הבד ומוללה אותה בין אצבעותיה. חוככת, מלפפת, מהססת.
לפתע שמטה פיסת הבד, התרוממה בנחישות והושיטה גב ידה תחת שפת הברז.
נשימות כבדות, קצוּבות, עפעוף עיניים, והנה, טיפה נושרת...
(מבט עוקב)
דממה.
מיהרתי עיניי אל פניה. עמדה שוֹקטה לרגע, עיניה- בדולח צלול. אחר סבה על עקביה ונמלטה בריצה.
(טיפוף כפכפיה עלי בטון, שקשוק צמידיה במגע של רוח)
מאוחר יותר, כששוחחתי עם הפרחים, ראיתיה מתישבת על מדרכה בכוך צדדי. היא ישבה זקופה, עוצמת עיניים ובוכה. ובוכה. לא דמעות נשרו מעיניה כי אם פנינים. פנינים מבריקות. לבנות. מושלמות. הן נקוו בזויות עיניה וניתכו מטה, נוקשות המדרכה בצליל טקטוּק עדין. מתגלגלות ומתפזרות.
ישבה כך מספר דקות עד אשר נרגעה. כשהתרוממה- מחתה פנינה אחרונה מעינה והלכה לה. אינה יודעת כי סודה שמור עימי.
הפנינים הלבנות נותרו שם, נוצצות ובוהקות, מתגלגלות על פני בטון חשוף. עברתי בינותן וליקטתי פנינה-פנינה אל כפיי. מתכופפת, מלטפת ואוספת אליי ביראת כבוד. חופן פנינים נאספו בי, חופן דמעות משתקשקות.
זוהרות ונטושות.
בסוף החצר חפרתי גומה קטנה והנחתים שם, נקברות תחת הצל הקריר ושתיקת העלים.
*
לפני שנים רבות. בדל"ת ארבע. עם עיניים בסגול-שקוף. ופנינים.
יום אחד, פתאום, פסקה לבוא.
משך חודש תמים לא חדלו השמועות עליה. ויכוחים מתווצרים הכחשות, סיפורים, ליחשושים מופרכים שקמים מדי יום וחָדֵלים.
היו שסיפרו כי הוריה התגרשו וכי עברה לגור עם אימה,
והיו שטענו כי הלכה לצייר את הקשת ולנגן צחוקהּ למלאכים.
ואני,
אני ידעתי כי פשוט למדה לספור טיפות.
תגובות