הוא עמד אפילו לפני השורה הראשונה

ממש ממש מלפנים,

וירה.

ראשון.

הוא היה היורה, אתם מבינים.

הוא היה צריך לעשות זאת לפני כולם.

אחרת אף אחד לא היה יודע מתי תורו.

- - -

מאז שהוא זוכר את עצמו

הפחיד אותו הרגע הזה יותר מהכל.

זה הוא מול העולם.

הוא הקטן שבכולם.

הוא ידע שמכולם דווקא אותו זוכרים.

תאריך מדויק, סנטימטרים מעוקבים,

מזג אויר לפני ואחרי.

אין לו לאן להימלט.

משנה לשנה עוקבים אחריו ואחרי מעשיו.

האם בא קודם השנה, או שמא הקדים

אשתקד?

ודווקא הוא, הקטן שבכולם,

דווקא אחריו עוקבים.

כל השאר, הגדולים ממנו,

אותם נוטים לשכוח.

המזרזף, המבול,

אפילו טיפות הבוץ המעיק,

כולם שועלי קרבות ותיקים,

ודווקא הם הנוטים להישכח.

דווקא הם, שיש וישָנו מהלך חיים שלם;

ימלאו ימה, כמה בורות בגב ההר,

יציפו שוב את דרום תל אביב,

את יפו.

דווקא הם הנשכחים.

הם, שכוחם רב להם ושמם הולך לפניהם בכל אשר יפנו.

ורק הוא, הקטן,

פרח גשמים צעיר,

רק הוא נבחר להיות היורה.

הוא, הצעיר שבאלפי מנשה.

הוא, שבצעדים מהוססים וביד רועדת

נוטל לידיו כל שנה את הרובה

ויורה.

הוא היורה.