בס"ד היום זה היום של המקווה שלי, לכן אני קצת ממהרת. לא, אני ממש לא הולכת לספר לכם על עניינים שביני לבין בעלי הטוב. אני משתדלת לכתוב בצניעות. פשוט נזכרתי באדם אחד שהיה לו מקווה בבית. הייתם מאמינים? בן אדם ממש צדיק. באמת. לא ראיתי את המקווה בעיניי ממש, כי הכרתי אותו מלפני שהיה לו אותו, אבל אחר כך שמעתי על זה. כל מיני אנשים אמרו "שמעת איזה צדיק? יש לו מקווה בבית". את האמת, שכשהכרתי אותו זה היה כשלא כל כך ידעתי למה משמש המקווה, חוץ מלכלים ולכבוד שבת. הייתי אז חברה של הבת שלו. חברה הכי טובה, חוץ מהמריבות שהיו בינינו. גם היא היתה צדיקה כמעט כמו אבא שלה, ובכל זאת היא רבה איתי. בעצם, עם כל העולם. גם היא אף פעם לא היתה מכבדת אף אחד בשוקולד שהיה לה. תמיד היא היתה אוכלת אותו מתחת לשולחן, ואפילו אותי, החברה הכי טובה שלה (כמו שהיא אמרה תמיד), היא לא היתה מכבדת. בכלל. וכשהייתי מתחנפת אליה או מתחננת או אומרת שאני לא אהיה חברה שלה היא היתה עונה שאמא שלה לא מרשה. בכל זאת המשכתי להיות חברה שלה ולבוא אליה הרבה, כי אבא שלה, האבא הכי צדיק בעולם, היה נותן לי שוקולד, צדקה בסתר, והיה אומר לי לא לגלות.