מה יָפעו גבנוני חולות, בהיפרסם, בינות נירים לים תכלת! השמש פז צובעתם. רוח קדים, את ראשי הדיונות לופתת, כשחפים במעופם. על שדות קוצים שוממים, רַד הרמש. עם שַקוֹע החמה, השחר - להבתו נדלקה. רוח ים חוֹתרִיה ומתבדרת; מעל גבנוני חולות, שירת לַיל הומיה.