אני מתעטפת במעיל,
במעיל השתיקה
הוא עוטף את כולי,
חונק אותי,
מיום ליום השתיקה מתגברת
מתעצמת,
ואיתה המעיל
סוגר עליי בכוח,
אין מפלט,
אין לי לאן לברוח,
והמעיל סוגר וסוגר..
טיפת אוויר אחרונה
עוד אליי מגיעה
והמעיל סוגר וסוגר,
נפלתי דוממת
והמעיל כקבר משמש לי,
קבר של שתיקה.
ליצנית חצר .
-
.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] זה כאילו על דייט? [ליצירה]
- [ליצירה] איך זה יכול להיות שהיצירות שלך ממש נכונות בשבילי? ישר כוחך. [ליצירה]
- [ליצירה] . היתה לי תקופה גם כזו שהרגשתי ממש רע כי לא נתתי לעצמי דרור לדמיון אבל זה לא עובד... זה מתפרץ, זה חלק מאיתנו, למדתי לשלוט על זה, לא לשגות בדמיונות שמזיקים לי, למדתי לא לחיות את הדמיון, אלא לתת לו את המקום שלו, זה חלק מאיתנו טל, אי אפשר לבטל את זה... הכל מאת הקב"ה, גם הטוב וגם הפחות טוב, וזו החכמה לדעת לנתב את כולם. (טל, אני לא אומרת שעכשיו צריך לדמיין רק דמיונות של קדושה.... אל תיבהלי...) נתראה שבוע הבא!!!!! [ליצירה]
- [ליצירה] אתה ממש אביר צרפתי הלא כן? צחקתי, אני ממש רואה בדמיוני כל מיני אבירים צרפתיים שלובי זרוע עם שפמים מדקלמים את השיר הזה בדרמתיות משהו... [ליצירה]
- [ליצירה] תעזבו אותו!!!!!! תפסיקו עם הניתוחי ספרות האלה כשזה לא מתאים! קשה לו והוא אומר, אומנותי או לא. [ליצירה]
- [ליצירה] בנים... את צודקת. [ליצירה]
- [ליצירה] עדיין לא, שני הקטעים האחרונים לא מסתדרים לי...לא נורא. [ליצירה]
- [ליצירה] באוויר... [ליצירה]
- [ליצירה] איז יופי של רעיון, ממש מעביר צמרמורת. כתוב יפה מאוד. תודה הדס על ההמלצה. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. מקסים, צלקות חיצוניות רואים, אבל פנימיות.. אהבתי ממש את הדימוי לקופסת שימורים, אין שם אויר, ואקום מוחלט, כמו שהצלקות גורמות לנו להרגיש, ואנחנו מתכסים בשמלה של אבק, שמלת השכחה שאינה אמיתית, לובשים בגד אחר. מזוייף. והכל חי בפנים. [ליצירה]
תגובות