[ליצירה]
אתה ממש צודק! אני לדוגמא מנגנת על חליל, וכשאני עצובה אני מנגנת בו ומרגישה שעם כל תו העצב ננשף ממני והלאה, אותו דבר עם כתיבה, כאילו עם כל אות יוצא העצב ממני, וכשאני שמחה אני כאילו רוצה לאגור אותה בתוכי ולא להוציא אותה, זו תפיסה מערביסטית קצת, נקווה...
[ליצירה]
זה אחד השירים היותר יפים שקראתי איי פעם, ואני לא מגזימה, איך השגרה היא לא שגרה לעולם, דמעות עומדות בעיניי, והשירים על אריאל לא יכלתי אפילו להגיב, פרידה זה כוח עצום מאין כמוהו, ואני גונבת רעיון משר הטבעות שאמר גנדלף הקוסם לפרודו, שאנחנו לא בוחרים באיזה זמן ותקופה לחיות, אנחנו צריכים להתמודד איתם. ולדעת שהחיים חזקים מהכל, אפילו יותר מאיתנו. הם חייבים להיות.
[ליצירה]
וואו. מקסים, צלקות חיצוניות רואים, אבל פנימיות.. אהבתי ממש את הדימוי לקופסת שימורים, אין שם אויר, ואקום מוחלט, כמו שהצלקות גורמות לנו להרגיש, ואנחנו מתכסים בשמלה של אבק, שמלת השכחה שאינה אמיתית, לובשים בגד אחר. מזוייף. והכל חי בפנים.
[ליצירה]
כן ולא.
השיר מאוד יפה, ואומר הרבה, כל התיאורים והכל, עם זאת, נראה לי שיש דברים שלא מתאימים, נכון שמה שיש צריך להוציא, אבל לא בכל מקום. (: - חיוך.