(לקח לה קצת זמן, אבל היא כאן) "מונטי". מופתעת, מפנה את ראשי לעבר הקול. "מיקי, איך ידעת שאני כאן?" כמו מהשמיים היא הגיעה. מיקי, פיזיותרפיסטית קולגה . "התקשרתי למכון, לברר משהו עם שולה, והיא זרקה לי שגרנובסקי שוב הפיל עליך תיק, אז קפצתי לראות אם את צריכה עזרה או משהו". מלאכית. אומנם עושה לפעמים קצת קולות מפחידים, אבל תמיד מצליחה לגרום לזויות הפה שלי לגבור על כוח המשיכה. מצודדת מבט לעבר בטנה: "איך היה באילת? ומה שלום כולכם?" כולכם כולל את מיקי וזרובבל שהופך מחודש לחודש לישות ממשית. אה, ואת עמוס – בעלה. "משמינה, מה לא רואים?! מה יש לנו כאן?" מציצה מיקי מעבר לכתפי. מחווה את ראשי אל הדמות במיטה - "זו אנה. היתה ב'קומה' והתעוררה, מבקשים שנעשה כל מה שנוכל". מרימה את מבטי אל מיקי. מחכה למוצא פיה, הפרוזאק הלאומי. "האמת, מזכיר לי ממש את 'דבר אליה'". < סליחה, מה קורה פה?! אני מנסה לכתוב כאן סיפור ריאליסטי לא מדע בדיוני!> "ראית את 'דבר אליה?' את?? אבל לא יורים שם באף אחד!!!" "ראיתי, היתה לי ברירה?! עמוס אמר שאם אני לא באה איתו לסרט הזה, אני יכולה לשכוח שהוא יבוא איתי ל'נקמת המשובטים'". "מה יהיה איתך?" אני צוחקת. צחוק משוחרר, אוהב, נטול מחסומים. "לא יודעת" מושכת בכתפיה ומניחה יד על ההתגבהות בטנה "אבל אם זרובבל יאהב סרטים איראניים ויהיה צמחוני הוא יכול לשכוח מהירושה". מיקי מרצינה: "מונטי, הכי טוב שנעביר אותה למכון שלנו ונעבוד איתה שם". רעיון מצויין אני מסכימה איתה. אכן, רעיון מצויין שהתרגם לארבעה אנשים (גייסנו עוד אח וסניטר) שהורידו את אנה מהמיטה בעזרת מנוף לכסא גלגלים. הרבה יזע - אנה לא שיתפה פעולה, כאילו לא בה המדובר, וצעקות - אנחנו על מיקי שלא תעיז לעזור לנו להרים, ומיקי עלינו – שנסתום! במסדרונות הארוכים, מרובי הפניות, הולכות זו לצד זו, מגלגלות בכסא גלגלים את צללית האישה היושבת בו, וגונבות עוד דקות מתוקות של חיוך. " אגב, עמוס שאל אם את עדיין עם הרועה צאן ההוא". "יגאל הוא לא רועה צאן!" אני עונה בתרעומת " הוא גר בחווה כי הוא עושה דוקטורט על ההבדל באיזה אנזים שנמצא בחלב בין העז השחורה ללבנה". וחוץ מזה עם יגאל זה כבר נגמר מזמן. "אז עם מי אנחנו עכשיו?" את רוצה לשאול עם מי היינו עד עכשיו... - "אסף. מה זה משנה?! גם זה כבר נגמר." "תשמעי מונטי, הקצב אצלך מסחרר, אני כבר לא עוקבת". מילא את, אבל לצערי, אני לא עוקבת. "עמוס רוצה לדעת אם כבודה סוף סוף פנויה להכיר את יזהר". אה, יזהר. מהנדס תוכנה באמדוקס, עובד במחלקה של עמוס, דתי. "כן, את יכולה להגיד לעמוס שאני מוכנה להכיר את יז-הר". "או, ימות המשיח, תודה באמת". אני מגחכת בתגובה. כשהגענו למחוז חפצנו, העברנו את אנה למיטת הטיפולים. שוב ארבעה אנשים, שוב מנוף ויזע. על הצעקות על מיקי ויתרתי. ואנה. רק בגופה איתנו, העיניים נעוצות במן מקום רחוק מעבר לנו. המאמץ לא נשא פירות. "כמו קרש, הא? אי-אפשר לכופף לה אפילו אצבע. היא מתנגדת לי. היא ממש נאבקת" אמרה מיקי בטון עייף. אני מקרבת את ראשי לראשה של אנה, מנסה לצוד את מבט העיניים, אך לשווא. אנה, מה קרה לך?? למה את לא רוצה לחיות? מי פגע בך? מי הכאיב לך? "אולי נושיב אותה. מיקי, חייבים להצליח לשבור את התבנית הזאת" הצעתי. לאחר מספר נסיונות אנחנו מצליחות להושיבה. "אני שומרת לה על הרגליים", אומרת מיקי "אבל היא דוחפת עם הגב חזק לאחור. תתמכי אותה מאחור". כפות ידי נשלחות אל גווה של אנה, שומרות אותה מליפול לאחור. "מיקי" אני אומרת בהפתעה, "היא דוחפת ממש חזק. את לא תאמיני כמה כוח יש לה!" פרקי הידיים כבר כואבים, ממש מתפוקקים מהעומס. אין ברירה. אני חולצת במהירות את הנעליים ועולה על המיטה, מתיישבת מאחוריה ומצמידה אותה לגופי, בולמת את הדחיפה, חשה את הגוף הדק קרוב-קרוב אלי. מיקי מסמנת לי עם עיניה ומחווה לעבר פניה של אנה - "תסתכלי" היא אומרת לי בקול שקט. הפנים שעד לפני רגע עטו מסיכה קפואה שונו. העיניים עצומות בחוזקה, והפה, התעוות במקצת זוויותיו משוכות כלפי מטה , הסנטר רועד ואיזו רטיבות על הלחיים. או, משהו קורה כאן. משהו נסדק. אני מקיפה את גווה בזרועותי, אוספת את ידיה כמנסה לגונן. בפני מי? בפני מה? לאט-לאט אני מתחילה לנוע עם אנה מצד לצד והיא בזרועותי, כילדה קטנה המחפשת ניחומים. מצמידה את ראשי לצד ראשה, ממשיכה בתנועה המונוטנית ובלי להרגיש הצלילים עולים מתוכי בהמהום שקט: "מי אמר לך שאת מוזרה/ ומי אמר שזה אסור/ ומי זרק לך איזו הערה / תגידי זה סגור. מי אמר לך שאת מוכרחה/ ומי לחץ אותך לקיר/ בתוך כל מישהו את יכולה/ לשמוע איזה שיר". לאט-לאט, אני חשה שהתנגדות בגוף החבוק פוחתת, ומשהו מתמסר ונרגע בו. "מדהים" אני מסמנת בשפתיי לעבר מיקי, אשר דמותה נראית לפתע מטוטשת. אוף, מאיפה הגיעו הדמעות האלה?! לא יודעת כמה זמן חלף, אך בשלב כלשהו החוותה מיקי לעבר השעון שעל הקיר. בלא חמדה אמרתי: "טוב, נראה לי שמספיק להיום. נחזיר אותה לטיפול נמרץ ונמשיך ביום ראשון. מיקי, תשרייני לך שעה בבוקר לעזור לי". "טוב, נשמה, מה שתבקשי". יום ראשון. עוברת במכון. שולה כבר מקבילה את פני עם העניינים הרגילים - המטופל של תשע ביטל, והמטופל של שתיים וחצי שואל אם אפשר לאחר בשעה. "שולה, תעשי מה שנראה לך, אני חייבת לקפוץ לשעה לטיפול נמרץ, אם את רואה את מיקי, תמסרי לה שנפגש שם, ואחר-כך אני עולה לפלסטיקה". כל השבת חשבתי על אנה, לא יצאה לי מהראש. ועכשיו הרגליים ממהרות, ובכפות הידיים אני חשה את אותו דגדוג מוכר, כלפני אתגר. הדחף לעבוד, להפעיל, לגעת. דלת הזכוכית של חדר טיפול נמרץ מופיעה למולי. אני מציינת בסיפוק שהספסלים לימין הדלת ריקים, אין בני משפחה טרוטי עיניים, תולים עיניים כלות בדלת ובבאים בשעריה. מעבירה כרטיס בחריץ מימין, צפצוף, דחיפה, ואני בפנים. עיניי כבר מטיילות על פני המיטות תרות אחר אנה. מולי אני רואה את שלמה, מבחין בי וממהר לכיווני. החיוך כבר מזדחל מכיוון פי לעבר עיניי, ומוחי כבר מתכונן לריטואל הקבוע של חילופי המילים בינינו. "מונטי". פונה אלי שלמה, משהו בהבעתו נראה עייף. "בכבודי ובעצמי. שלמה, מה קורה, אתה אחרי לילה?" עיניי מטיילות מאחורי גוו מנסות לאתר את החולה שלי. "מונטי, אהה... אה, היתה לנו שבת קשה". זה בהחלט מסביר את התשישות בעיניו. "אנה העלתה חום גבוה בשישי בערב, תוך שעות התפתח זיהום והחלה התדרדרות מהירה. היא נכנעה מהר" הוא משפיל מבט ושוב מרים את עיניו ומביט בי, "אני מצטער מונטי, לא היה הרבה מה לעשות". לא היה הרבה מה לעשות. שמעתי אותך, הבנתי. אני לא חרשת, אני מבינה, למה אתה מסתכל עלי ככה. מה? מה אמרת? דבר יותר בקול, אני לא מצליחה לקלוט אותך. קר לי. קר לי נורא! מי הדליק את המזגן על הבוקר, תכבו, תכבו, אנשים עוד יהיו כאן חולים. קררררר לי! שלמה, קר לי, בקרקפת, בזקיקי השערות, בעורף, בגב, בלב. אני לא מצליחה להזיז את הידיים, שוקלות כמו טון עופרת, גם הנעליים פתאום הפכו גושי בטון, והרגליים לא מצליחות להרימם. מוזר, הרגשה מוזרה. לא זוכרת כבר איך יצאתי משם, איכשהו מצאתי עצמי מגיעה למכון ונשמטת לתוך כסא בחדר הצוות. לא יכולה. לא יכולה לטפל באנשים שבסוף מתים לי. אל תמותו לי, בבקשה, רק את זה אני מבקשת. לפתע מורגש רעד בתוך כיס החלוק. הטלפון הסלולרי מזכיר לי את קיומו. לא רוצה, תעזבו אותי בשקט. יד זרה, הנראית כידי, שולפת את המכשיר ואני מביטה בצג : 050-415499. לא מזהה את המספר. באיטיות אני לוחצת על כפתור המענה ומקרבת לאוזני: "הלו" . "הדס? שלום, מדבר יזהר. אהמ, קיבלתי את הטלפון שלך מעמוס פרנס. אני מקווה שאני תופס אותך בזמן טוב".