שימי ראשך על כתפי,
אלטף
שערך עד ילבין.
הניחי ידך הענוגה בכפי,
לא ארפה
גם אם תתחספס ותזקין.
אספור כל שחר שיפציע
ביננו
אנצרו בליבי עת יחשיך.
ואדע כי האושר הצף
בליבנו
לא זמני הוא ועוד יאריך.
[ליצירה]
חזרתי מהמקום הגדול והעוצמתי הזה לפני פחות משעה-
כמה עוצמות, כמה כוחות, כמה קדושה, התעלות, חוזק, יופי, אמונה וחוזק יש בקיר הכותל המערבי.
אלפי תודות, תפילות ודמעות של אושר ושל יגון שפכתי שם ועוד אשפוך.
זה לבוא רצוץ, כואב וריק- כ"כ ריק, ולצאת- מלא עד אפס מקום, עד כמעט חוסר יכולת לנשום!!!
איזו זכות לגור כאן, להיות בעל פריבילגיה ללכת לשם ככל שארצה- להתחבר, להשבר ולהבנות מחדש.
נגעת- בנושא המדובר, באחת מציפורי נפשי...
[ליצירה]
יפה ביותר, עדין, רגוע ונוסך שלווה.
עם זאת, שתי הערות: לא הבנתי מה צורך מצאת ברווח שיש בין השורות בהתחלה וכן בשורה התשיעית, כמדומני שיש לשנות מ"את המרחב כל היקום" ל-"את מרחב כל היקום".
[ליצירה]
רעיון יפה, גם השימוש בדימויים- על אף שאינם חדשניים, זה לא מרגיש נדוש מדי. אבל- אני מסכימה עם שנכתב פה קודם- נדרש עוד קצת ליטוש, לפעמים ההרגשה היא של ניסוח ילדותי ויש שורות שפתאום בגרות ניכרת, חסרה לי קוהרנטיות ביצירה...
[ליצירה]
יוסי יקירי,
לא פיספסת דבר, אם היא האחת של חייך, תלחם עכשיו- אף פעם לא מאוחר (החרוז יצא בטעות...)
אם מרגיש שוויתרת מוקדם מדי: א. זה לא נכון, כנראה שלאז זו היתה ההרגשה ואיתה היית צריך לזרום...
ב. עכשיו תקום- תצעק ותילחם, תגייס את כל שיש בך/לך ואל תתייאש, ואם זה לא ילך- תדע שניסית ותוכל בלב שלם יותר, רגוע יותר, כואב יותר, אבל גם יותר למוד ניסיון ומפוכח.
בנוגע לשיר- תנסה פחות חרוזים, יותר לזרום עם המילים, לקטוע שורות, לא להתחייב לסיומות... (טוב נידבקתי ממך בחיידק החרזת, אני מפסיקה כי אני כבר נסחפת)...
נדבר...
איה:)
תגובות