בס"ד  היא יושבת לה מכורבלת תחת השמיכה החמה-מתרפקת לה ברוך של הפּוּך. בשולחן ליד המיטה מונחת כוס תה מעלה אדים, על ברכיה מונח הספר האהוב:"פרקי אהבה" של הרב אבינר .והיא נשענת על הקיר מאחוריה, ידיה שלובות מאחורי עורפה והיא חולמת כשעיניה פקוחות. בדמיונה היא רואה את עצמה מטיילת בגן. מסביבה עצים שראשיהם נראים כנוגעים בשמיים. והשמש ניבטת לה מבין הענפים והעלים, שולחת את קרניה שמשוות למקום אווירה של מסתורין. והיא ממשיכה ללכת בשביל, מתכופפת כדי להביט בפרחים הקמלים שפורחים בתחייה מחודשת, מתפלאת על כך שכאשר נראה שהטבע עומד למות, כשהוא בגסיסתו, רגע לפני הסוף מתחילה הפריחה מחדש. הציפורים מצייצות להן למעלה וקולן המתוק מדבש נשמע לה כשירת המלאכים-כשירת הלווים בבית המקדש. מין סימפוניה מוזיקלית, כל סוגי המוזיקה האפשריים, מנגינת הטבע. והשלווה שעוטפת אותה משפיעה עליה, היא מתקרבת למעיין שנמצא במרכז הגן, שומעת את פכפוך המים האיטי והמרגיע וזה עושה לה טוב. זה גורם לה להשלים עם עצמה. ולכל התפאורה המדהימה שרקמה ויצרה לעצמה בחלומה מתווסף השחקן הראשי, שמגיח ומופיע מבין העצים, מפתיע כמו הרוח הנושבת בפתאומיות -  הביי'ניש על הש"ס הלבן. והוא התגשמות כל מה שרצתה אי פעם- האור שבוהק מעיניו חושף אל מולה את נשמתו, את אהבתו הַרַבָה ואת הכיסופים שלא כַלִים ולא עוזבים אותו לא נותנים לו מנוחה. הוא אוהב אותה   את התורה וזה מה שגורם לה, זו היושבת וחולמת, לרצות אותו כל כך. הוא מוכן לעשות הכל כדי לבטא את אהבתו, להקדיש את כל חייו, כל יומו, מרצו וכוחו כדי להתחבר עמה, שהם ייעשו אחד. וזו החולמת רוצה כ"כ להיות שותפה לו, לדחוף אותו קדימה שיגשים את אהבתו לדבר הכי מרכזי בעיניה. והיא רואה אותו מתקרב ומתחבאת. לא מסוגלת לפגוש אותו ולחשוף את עצמה. לא רוצה שיראה את האמת שניבטת מעיניה. היא עדיין רחוקה, רק בשלב גיבוש החלום, לא מרגישה ראויה לו עדיין. והוא קרב למעיין-מקדיש את כל חייו למימיו. מעיינה של תורה. היא מתנערת מחלומה ושבה לעיין בספר. משום מה סוף הסיפור שעבר במוחה, לא מספק אותה, לא נותן לה מנוחה. מדוע היא בורחת? למה היא לא נותנת הזדמנות לחלום להפוך למציאות? למה היא מרגישה לא מוכנה עדיין, מה מפריע לה? האושר ניצב מול העיניים- היא כמעט נוגעות בו אך מפחדת שמא זו אשליה, בועה שתתפוצץ בפניה. הקסם שעוטף את חייה כרגע טוב מכדי להיות אמיתי. והחיים הרי הם אינם אגדה, נכון?