[ליצירה]
באמת נפלא. ודווקא אני לא קוראת פה דימויים, אלא כפשוטו ממש.
אך גם אני לא הבנתי דבר מה,
מדוע בשורה האחרונה נכתב "בין".
רגע. פתאום אני רואה שהשתנתה השורה האחרונה. זה בכוונה? לא ברור לי. אחזור לפה בהמשך לראות מה נסגר.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הבין היה אמור להשאר ככה באוויר
כלומר בין היופי [לבין-]
בין היופי לבין מה, לזה לא רציתי שיהיו מילים,
בטח נותרתי לא מובנת, אולי זה אבוד. אולי זה מוצא חן בעיני.
(והשורה לא נעלמה, רק עשיתי נסיונות בפונטים)
[ליצירה]
יש לי הרגשה שניסית בשיר הזה להביע את מה שהוא מעבר למילים - או לפני המילים.
אם לא השורה "צעקה ברקות" הייתי אולי יכולה לזהות את ההד בעצמי שעונה לתחושות שציירת. הצעקה הזאת מפריעה לי.
בכל אופן, אהבתי את ה"לרחם חומרים כהים\ שלא ניתן לנחמם" - כמו איזשהו כאב מאוד ראשוני.
ואהבתי את כל צורת ההבעה. יפה לך.
[ליצירה]
הבין היה אמור להשאר ככה באוויר
כלומר בין היופי [לבין-]
בין היופי לבין מה, לזה לא רציתי שיהיו מילים,
בטח נותרתי לא מובנת, אולי זה אבוד. אולי זה מוצא חן בעיני.
(והשורה לא נעלמה, רק עשיתי נסיונות בפונטים)
[ליצירה]
"ואני על הצורות
הרמב"ם היה נחרד"
פתאום אני קולטת שקראתי את היצירה שלך כשהתפרסמה וסקרן אותי כל כך המשפט הזה
כבר קודם הייתי עסוקה מאוד בחומר וצורה אבל זה דחף אותי לחפש ולמצוא ולקרוא ביהדות דווקא
הגעתי, בין השאר, ל"מקור חיים" של רבי שלמה אבן גבירול. הוא אומר דברים מופלאים על החומר והצורה. החשיבה שלו יפה כל כך שלא תיאמן. ושונה מאוד מאוד מזו של הרמב"ם.
אם לא קראת, מומלץ בחום גדול.
איזה יופי את כותבת.
תודה לך שדחפת אותי בלי לדעת
[ליצירה]
ים יכול להיות חידלון אינסופי, הוא גם החיים עצמם וגם.. "ים המוות" יכול להיות שם לכל הימים כולם, הם מלאים במוות. הם עצמם המוות.
סנקה, יש פה פספוס איום בשביל האדם- במרחק נגיעה מהים ולא לקלוט את העוצמות המדהימות ולהיסחף בטוב וברע ובמדהים-- אבל זה מהמם, למרות שקשה לראות ת מ ו נ ו ת של הים, זה ממזער אותו ואתה לא קולט את הגודל כשאתה לא רואה את האופק כולו לפניך...
[ליצירה]
אני לא חושבת שזה תיאור שלם של נשיות. קראתי את זה וחשבתי, זה תיאור של נשים מסוימות בדרך בה הן נתפסות בעיניי. ואז קלטתי שגם כאן זה קורה, מסתכלים עליה מבחוץ. לא האמנתי הרבה למילים. הן היו מכלילות מדי. מונולוג פנימי אמיתי מכיל לפעמים סתירות קטנות שיוצרות דבר שלם מאוד. וכאן הכל נכתב כאילו ממקום יודע כל
רציתי לומר: אני לא חושבת שנשים חוות ככה את הקיום. אבל זו טענה חסרת כל. כל אחד חווה אחרת את הקיום. לביקורת שלי אין מקום רעיוני. רק אינטואיטיבי.
ועוד משהו.. המוטו בפתיחה מעורר אותך לאורך הקריאה, הקריאה של סיטואציות פשוטות הופכת לקריאה מתוחה, מחכה.
אני חושבת שיצירת מתח כזה, אינטנסיבי, הוא דבר שאתה עושה נהדר. בעיקר בשירים. אהבתי מאוד מאוד את "על כפות המנעול", שם המתח יפהפה (ואחר מאוד מכאן). השיר הזה הוא אחד הדברים היפים שקראתי.
אבל כאן, הרגשתי שהדברים סגורים מדי בסוף.