לשרגא זילברמינץ בעקבות "יום הולדת עם ש"י עגנון." יותם יותם היה שונה, רגיש והוֹזֶה. בעיני חבריו היה – "חְנוּן כָּזֶה." ככל ילד רצה – ליום הולדת לקבל מתנה. אך, שאיפתו לא הייתה לקבל טיסה בשמי המדינה. או, בכדורגל מעור אמיתי, לשחק בחצר. הוא היה אחר, שאיפתו הייתה להיות סופר. כמתנת יום הולדת לקבל רצה – פגישה עם עגנון הסופר "שפרס נובל" קיבל. יותם טרח, ישב, מכתב כתב ושלח לסופר הנודע, שבעיניו - לאלוהים דמה. זה, היוצר נופים ודמויות בסיפורים. בקוצר נשימה חיכה – מעגנון לתשובה. זו להגיע – לא אחרה. בלשון עגנונית ליותם בישרה, שיקבלו, בביתו – בשמחה. מאותו יום, רבתה בבית התכונה. הוראות נהיגה, לאמא – במכונית, על ידי אבא – ניתנה. היום המיוּחל –בא, אמא ואני "בפיאט" נהגנו לראשונה. כך , לירושלים החל המסע, שלהגשמת חלומי – תליתי בו תקווה. אך, מה לעשות, התקווה לא מומשה, הפגישה עם עגנון לא התקיימה. זאת כוון שהמכונית "נתקעה," ושמעון, המוסכניק גרר אותה. כך יותם בבגרותו נגרר לשדה אחר, הוא נהיה מוּסָכְנִיק ולא סופר.