בשם ה' אל עולם.. שעת לילה מאוחרת. אני והצל שלי יוצאים לטיול של חצות.. מטפסים בקושי במעלה השבילים, גולשים בקלילות בירידות. אט אט אנו מתקדמים אל עבר האופק המרוחק. אל הלא נודע. הולכים ללא תכלית.. הירח, סהרורי משהו, פוקח עין בוחנת מלמעלה, וחוזר לעיסוקיו.. עוד מעט קט ויעלם, משאיר אחריו אפלה, תהומית עד אין קץ. פוסעים בנחת בינות לעצים. פה ושם מצרצר לו צרצר ומפר לרגע קט את הדממה. מחשבות. מתפזרות עד האופק ומעבר לו. ללא שליטה. ללא מנוס. אי אפשר להפסיק. עוד מעט יבואו הדמעות. יפרצו, יתפרצו כמו המחשבות, יגאו וישטפו הכל עמהם. דבר לא יעמוד בדרכם. זהו טבעו של המוות. אכזר. אינו מבדיל בין מים לשמים. אינו בוחל בדבר. לוקח הכל. זורע הרס וחורבן. משאיר אחריו יגון ושכול ויסורי שאול. ואותי, דווקא אותי, הוא משאיר. מעלי הוא פוסח בחן. צועד לו מעדנות לצידי. שחס וחלילה לא אפגע. שלא תיפול שערה משערות ראשי.. מגן זה יצרת לשחק בו.. שעת לילה מאוחרת. הצל שלי ואני יוצאים לדרך.. הדרך אל האושר. הדרך ממנה איש לא שב. איננו חוששים מן המוות. אנו בזים לו. יודעים אנו את נפשו. הולך הוא לרעות בשדות זרים. אין לו עניין בשכמותנו.. לא אצה לו הדרך. ואנחנו, נקעה נפשנו ממשובותיו. קוראים לו. מתחננים. זועקים עד לב השמים. בלא קול. והוא בשלו. זר ומתנכר. פוסע לאיטו בינות לשבילים. שבילי הגורל. טיף וטאח.. ניתז מצדדינו וממשיך לו הלאה. לפעמים נדמה שהנה, הנה הוא מגיע. עוד מעט קט.. ושוב הוא מתרחק.. נוגע לא נוגע.. מתעורר, שטוף זעה, מתלבש במהירות ויוצא לטיול של חצות.. רק אני. והצל שלי..