ל-מ-ה? למה זה תמיד חייב להיות בדרך הקשה? למה זה אף פעם לא יכול להיות פשוט וקל? למה כשהבטת בי לא אמרת דבר? למה כשאמרתי לך את אשר על ליבי הפנת את מבטך? לו רק ידעת את שעובר עלי כעת, אחרי השיחה "ההיא"... לו רק יכולתי להביע זאת במילים. לספר.. אבל אין למי.. בדידות היא מנת חלקם של המגינים בסתר על עמם.. ואת, שהיית לי לחברה ולעוגן של שפיות ושל הקשבה בים הסכנות והמערבולות השוטפים את חיי, את כבר לא שם כדי להקשיב. "בא נחזיר את הגלגל אחורה" אמרת.. לו רק ידעת כמה רציתי לעשות את זה באותו הרגע. לחזור אל היום בו ניצת הרגש בליבי. אולי כך היה הכל יותר פשוט. לא להשלות את עצמי כלכך הרבה זמן-לשווא.. לומר לך הכל כבר אז. אבל פחדתי. פחדתי מהתגובה שלך. ידעתי. ידעתי שהיא תהיה כזו. יכולתי לומר בדיוק את מה שתגידי- מילה במילה. ובכל זאת. לא יכולתי שלא להמשיך. לדבר. להתקשר וגם סתם להביט בך. איך התאמצתי כל- כך שלא להתייחס אליך בשבתות כשהבנתי שאת מתחמקת. אם רק היה לך מושג כמה קשה זה היה. כמה כואב. "אין דבר שלם יותר מלב שבור" .. אבל אני, אין לי לא "שבור" וגם לא "לב". רק רסיסים שאולי, יום אחד, אצליח לאסוף ולחבר מחדש למשהו שיראה כמו לב. ועד אז, עד אז כנראה ששוב נתראה ושוב נדבר, כמו פעם בימים הטובים לפני שזה מה שקרה. אבל זה יהיה שונה. כלכך שונה.