בס"ד מה שמשך אותי ברגע הראשון היה המבט. אותו מבט שאי אפשר לפספס. לא הסקרנות והפחד או ההתרגשות של מישהו חדש מהלא מוכר, החשש כיצד ישתלב במערך הארוג היטב אלא מבט המקרין מעין שלוה של אדם היודע את מקומו. מבט. חיוך.... ודממה.... דממה ארוכה ומתמשכת. צעדינו מפרים את השקט הנפלא ששורר כאן. פוסעים לאיטנו בין הסמטאות, מפליגים בשיחתנו אל עולמות אחרים, רחוקים, מתרפקים על זכרונות העבר. מבלי משים מצאתי עצמי לידה ממלמל משהו על ליווי הביתה. הכן שלה היה קצר ולווה בחיוך כובש ביישני משהו.. "אני גרה רחוק, וחוצמזה תמיד טוב להכיר אנשים חדשים" אמרה. בלא שהרגשנו חלפו להם עשרה חודשים. נכנס הביתה. שקט. כבר אחרי חצות, כולם ישנים.. התקתוק המונוטוני של שעון הקיר מפר את הדממה ומזכיר נשכחות. על שולחן הכתיבה מונחת לה מעטפה לבנה ותמימה למראה.. אני נוטל אותה לידי ופותח. "נדרש להתייצב בתאריך..." תם לו עוד פרק בחיי.. נפתח פרק חדש. תמונות אחרונות. האזניים כבר כואבות מרוב חיוכים. מעט מילות פרידה,טיפים מאלה שכבר עברו את זה,אני נושק למזוזה ויוצא לדרכי. אינני מתרגש. כבר עברתי אי אלו גיבושים והכנות ומודע למה שמחכה לי מעבר לשערי הבקו"ם.. שבועות ספורים לפני כבר קיבלתי מכתב המבשר לי כי שאיפותי התגשמו והתקבלתי לאחת מיחידות העילית של צה"לנו... המשך יבוא בעז"ה