צללים של ערב. הכל מסביבה היה שקט. עד לפני דקה עוד היו שם אנשים, ומוכרים, וקונים, ועתה- הכל שקט, והיא לבד שם. המפתח בידה, והיא רק צריכה לסגור את דלת העץ הישנה ולחזור הביתה גם כן, פשוט לקום, לסגור את הדלת וללכת. והיא לא רצתה, לא רצתה לחזור אל השיממון ואל הריק, ניסתה למצות את שארית ההמולה שהלכה והתעממה ככל שנקפו השעות. נשארה שם עוד מעט, מביטה חליפות על חנותה ועל הרחוב, מדי פעם עבר שם עוד מישהו והעיף מבט תמוה על חנות שפתוחה בשעה כזו, אחריו שתי תיכוניסטיות מאופרות בצורה מזעזעת, וחייל ותאילנדי. וזהו. אט אט הם נגמרו, רוח קרה שטפה את הרחוב ובמרכז המסחרי החלו מתנהלים החיים האחרים, האפלים, חיי הלילה. היא קמה ממקומה והחלה להכניס את כל הזרים פנימה, מלטפת אותם חרישית ומתכוונת לעוד לילה של בדידות. כל יום היתה שם, מהרגע שקרני השמש הפציעו עד לרגע בו פסקו. יושבת בחוץ עם הזרים שלה, העדינים, המעטים, ששזרה בעצמה, מביטה בתקווה על כל עובר אורח שהתבונן לרגע, ולו בטעות, בפרחיה, רוצה כל כך שייגש, שיתעניין, זה מספיק, בימים מאד טובים אף הרשתה לעצמה לחלום גם שירכוש. פעם. פעם היו ימים טובים. פעם, כשבכל עיר היה בנק אחד ודואר אחד וקופת חולים אחת וחנות פרחים אחת, לפני שרשתות יוקרתיות הקימו חנויות מעוצבות, העסיקו שוזרות פרחים ייצוגיות והשתלטו על השוק, פעם. אז החנות הקטנה שלה היתה מלאה קונים והיא יכלה להתאים לכל אחד פרח על פי מצב הרוח שלו, ותמיד ידעה לקלוע. אין פרח שלא הכירה בשמו, אין פרח שלא ידעה לספר היכן הוא גדל בעולם, מאיזה זן הוא, ומה הוא מרגיש, פעם. היום רק היתה יושבת שם, עדיין מזמינה פרחים מכל הזנים, לרגע לא יכלה להרשות לעצמה שיבוא קונה עצוב שהיא לא תוכל להציע לו חמנייה מחייכת, או וורדים אדומים למחזר מתחיל, מזמינה הכל, חבילה מכל זן, אחר כך היתה שוזרת מהם זרים של הרגשות, ותוהה אם ידעו האנשים לקרוא מתוכם את עצמם. ולא ידעו. כל ערב היתה אוספת אותם בחזרה, מביטה בעליהם הקמלים ונאנחת. מעניקה להם עוד יום אחד של חסד לפני שהיתה קולעת את הזר הבא, ואת הזר הנוכחי- תולה הפוך ואחר מצרפת לערמת זרים יבשים ענקית, אינסופית, שהיתה נתונה בחצר האחורית של חנותה.