"אני שונא את האנשים שנוטלים ממני את בדידותי אך אינם מעניקים לי חברה של אמת".
(מיוחס לניטשה)
יהודית בת עמי
-
יהודיה בת לעם ישראל
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לחוד וביחד אני מופתעת לגלות שאני הראשונה להגיב על ציטוט כל כך אמיתי ונכון. אנשים נוטים לבקר אותנו בהתנהגויותנו השונות אבל, שוכחים להעניק לנו את התמיכה לה אנו באמת זקוקים. אפי. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו.. מזדהה. ממש. [ליצירה]
- [ליצירה] בס'ד רוב האנשים שנוטלים את בדידותינו אינם מעניקים לנו חברה של אמת,שאם זה היה כן מה היה המיוחד שבחברות אמת? ואולי אני טועה... [ליצירה]
- [ליצירה] כנ"ל [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם אתה צודק, ובכל זאת אני מבינה את הגישה של תום מהבחינה שהיום הרי אף אחד לא מרגיש צער אמיתי עמוק וכנה על החורבן, אז לפחות ישנו הכאב הפרטי שיכול לתת לנו מושג על "מהו צער השכינה", מה גם שהגישה ביהדות היא לעורר צער ע"י מנהגי האבלות השונים (אמנם עכשיו תוכל לטעון שכל מנהגי האבלות אמורים לבוא בעצם "כתוצאה" מהצער, והם לא הגורם לה, אבל אם אכן זה היה כך אזי הם היו אמורי לבוא "טבעי" בלא להזדקק ל"מנהגים". וגם אם הם בעצם כן "תוצאה" נהיה מוכרחים להודות שבדורנו הם כבר לא, להפך, הם "כופים עלינו אבל", וטוב שכך...) [ליצירה]
- [ליצירה] הכי אהבתי שקראת לזה "מונולוג"... [ליצירה]
- [ליצירה] את השיר הזה אני צריכה לשמור לי לתשעה באב... בתקווה שהוא יהפוך יום חג עד שנה הבאה, ואז גם נוכל לראות את הבית הראשון הראשון בשיר הנ"ל ב-live [ליצירה]
- [ליצירה] למרות שלא הבנתי מה ממש רצית לומר, קניתי. יש בקטע מיוחדות מסוימת שקשה לא ללכת שבי אחריה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני בשוק מהיופי של הדבר הזה כל כך אמיתי, כל כך נכון, אולי אז נגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר... מאד אהבתי את הסוף בו דיברת עלינו כעל "ילדים קטנים ורועדים", זה יוצר מעין מעגל של עוצמה וחולשה, פעם היינו ילדים... עכשיו, כביכול, התבגרנו, ואנו כבר לא זקוקים בשביל לפתור את חידות היקום... ודווקא אז, כשנכיר בו, אבל הכרה אמיתית, שלמה, בוגרת- נחזור שוב למעמד של ילדים מולו. ענק. [ליצירה]
- [ליצירה] שקופית, הגדרת מעולה. יאיר, אין לי הרבה מה להוסיף. עצוב שזה כך, ומאידך- אולי זה טבעי ונורמלי שהעצב חולף עם הזמן. ייתכן וצריך להחיות איתו- אבל ביחד איתו צריך להחיות את כל ההסטוריה היהודית שרצופה בדם, את כל הפרעות, ההרג והמוות. זה לא שלא שמנסים- מנסים. קובעים ימים, כותבים ספרים... אבל המרחק עושה את שלו, ודי קשה לצד האגואיסטי שלנו לחוות כאב שלא ממש קשור אליו. את "חורבן" שלי זוכר?... [ליצירה]
- [ליצירה] אני, אישית, חושבת שיש מן קטע כזה לכתוב "שירים אבודים", כולנו חשים אבדן, במקום מסוים, ושיר זה אחד הדרכים היותר יפות להביע את תחושות החיסרון שלנו. אסתר, את כותבת מקסים, עדין ומרגש. השורה שהכי אהבתי היא: "השמש ייבשה את דמעותי ונטשה אותי ללילה", לא יודעת למה, אולי כי בלילות אני באמת מרגישה איך תחושות הבדידות מתגברות פתאום, והצלחת להביע את זה כ"כ מדויק. סוערה צדקה כשאמרה לי שאת אחת היוצרות הכי מוכשרות באתר. [ליצירה]
- [ליצירה] יקירתי, את ציירת בחסד. [ליצירה]
- [ליצירה] טנקס. אגב, אתם מוזמנים להמשיך, הרשימה בהחלט לא סגורה [ליצירה]
- [ליצירה] סיפור מקסים ממש. תמשיך לשלוח לנו דברים יפים. אגב, אתה מכיר אותי בניק אחר מאתר אחר. רמז: אתה הכרת לי את צורה, ותודה... [ליצירה]
תגובות