אני עומד ומחכה, רמזור אדום. אדם נעמד לידי. מבטו רץ, מביט בעיון לצדדים, אני רואה את המחשבות שלו עוברות בראש: לחצות, לא לחצות, לחצות... "אדוני"- אני עוצר אותו שניה לפני שהוא עובר - "אדוני, לא עדיף לחכות רגע?" הוא מביט עלי מהצד, נוטש לאט לאט את הרעיון שירוויח כמה שניות נוספות בזה שיעבור באדום. "כן" - הוא אומר לי - "אתה צודק, כבר עבר החג שמותר לעבור באדום." "לעבור באדום?" "נו, אתה יודע" - הוא נאנח - "הכיפור הזה, הכיפור" חייכתי. "מה אתה מחייך?" - הוא שואל- "אתה חושב שבכיפור אני רק חוצה כבישים? לא, גם אני יודע, בית כנסת וזה. וגם תפילה, כן, כן. אה," - הוא מוסיף פתאום - "וגם חשבון נפש" "יפה" - אמרתי - "חשבון נפש זה גם ביום כיפור, או אחרי?" "בכיפור, בכיפור" - הוא משיב לי, משקלו עובר מרגל לרגל, מציץ בשעונו. - "מתי, תגיד לי, מתי, אתה מוצא בשנה העמוסה הזאת איזה דקה לעמוד ולחשוב, מתי?" אני מתחיל להיות מודאג. אני שואל: "ובלא כיפור, אתה לא עובר באדום?" הוא שוב מציץ בשעון ומחייך: "איזה, מה פתאום. אבל אני משתדל להזדרז, אתה יודע, אולי היום אני אספיק למצוא איזה דקה, כמו שדיברנו מקודם, לחשוב." הרמזור עומד להתחלף... "יאלה, אחי" - הוא אומר - "חייב לזוז!" "שתהיה לך שנה אדומה!" - אני צועק לו, ומתלבט, אם לא לחכות לרמזור הבא.