האבוקדו אריאל הקרוי על שמך, הוציא סופ-סופ שני פסיגים שמבצבצים מבין חומת הגרעין הבקועה. השורשים הסבוכים שלו מתפתחים יפה מזה זמן רב, משתרגים להם עוד ועוד בשיגעון גדלות מתמיד. אבל הפסיגים הם ממש חדשים, מסוף השבוע שעבר זה עתה. הם עדינים וסגלגלים, מריסטמות תמות מוגנות על ידי עלעלים זעירים.

מילימטרים אחדים מפרידים בין יום ליום, מילימטרים אחדים של צמיחה איטית. מעניין אם הלבלוב יפרוץ לפתע  ויטפס אל השמש במהירות או טיפין-טיפין של איטיות סבלנית. בסכ"ה גלעין של אבוקדו ירוק, אפילו את הזן שלו אני לא יודעת, ואני היא זו שסבא שלה מגדל אבוקדו, אני היא הנכדה של החקלאי.

האם אני גרעין אבוקדו? כמו זה שקראתי על שמך. מסבכת שורשי בתוך אגרטל מים אטום כשלמראית עיניי עוד אין לבלוב רך מעל לשורשים עיקשים, שורשים שלשווא מחפשים אחיזת אדמה. אין אדמה, אין קרקע מוצקה לבקוע ואין מעמקים לחתור אליהם. יש רק כלי מים אטום ושורשים המסתבכים בעצמם.

העלים, אולי כשהעלים יבואו, בעצם קודם יעלה גבעול צעיר וממנו יתענפו עלים. אולי הגלעין יהפוך עשב צעיר, עשב שאעשהו שתיל באדנית. אדנית המנותקת מקרקע המציאות. כזו שתהווה שלב ביניים עד לנטיעה בחלקת שדה או אפילו סתם גינה ביתית קטנה. גינה ביתית של משהו. משהו שרוצה עץ אבוקדו, גם כזה שהזן שלו לא ידוע, זן עלום.

אך כעט כל החלומות הללו זרים לאבוקדו שלי,

האבוקדו שקרוי על שמך

אריאל.

גרעין סבוך שורשים לבנבנים שהחלו להתעבות בחום מקשיח בחלקם הבוגר.

גרעין הנתמך בשלושה גפרורים שרופי ראש,

המונח על הניאגרה בשירותים הקטנים שלי,

כי שם יש הכי הרבה אור.