בואי נלך לטייל מסביב,
נדבר על הכל מלבד מה שחשוב,
נחבוש את כל הפצעים שלא כואבים
ונטעם מכל הכדורים שבארון התרופות
גם שלנו אולי
נבלע בין כלם
שלא נתרפא בטעות
מהמחלה הנפלאה הזו
שמרגישה לנו כמו חיים
עדיף כבר לשקוע בסרט טוב
ומפחיד אבל פחות
והבור כל הזמן מעמיק
ולמי יש כח לשתול
עמוק כל כך
נכסה בשמיכה ונקווה
לא ליפול שוב
חמים כאן בתוך החומה
ותראה איך היא מרחפת מעלינו
ומדי פעם היא קצת נסדקת,
אבל עדיין יציב כאן,
רק הפטיש הזה מעצבן.
דווקא די נוח כאן
בלי אוכל, בלי אוויר
העיקר שאין רוח פרצים.
ואחר כך שואלים למה
אנחנו כאלה רזים.
ולמה הרזים כל כך
כל כך
לא אנחנו.
תגובות