גם זה סיפור לידה מאיפה הסיפור הזה מתחיל ממש קשה לקבוע, העובדות הן שאחותי שרי קוראת לי ללוות אותה בלידות שלה, בהריון האחרון, במסגרת קורס רייקי שעברתי, הצעתי לה לקבל טיפול חינם במסגרת הסטאג' שלנו. היא היתה אז בחודש חמישי או ששי. היא נענתה בשמחה, מה גם שיום רביעי, יום הרייקי שלי, הוא היום שבו היא לומדת בירושלים (שרי גרה באיתמר) הטיפול הראשון עשה לה טוב, גופנית ונפשית, היא תיארה לי שבמהלך הטיפול היא ראתה אותה מחבקת את התינוק, מה שלא קרה לה עד עכשיו, שכן היא לא היתה מחוברת להריון הזה, הוא בא לה בהפתעה והיא לא התחברה אליו, בטיפול שלי היא התחברה לראשונה להריון ולכל הנושא של אמהוּת, בית, ילדים וכו'. אחר כך היא ספרה לי על עייפות גדולה שנפלה עליה אחרי הטיפול, וביקשתי ממנה לעשות לעצמה "הנחות" (יש לה 7 ילדים, והרבה פעילות ציבורית, בקיצור אין לה רגע דל) כי להשלים עם ההריון, זה להשלים גם עם כך שאת לא מסוגלת לעשות הכל. כך קיבלתי תגובות נהדרות על שאר הטיפולים, וכשהיינו נפגשות הייתי מטפלת בה נקודתית, בצרבות, בעצב שכואב וכולי. לפני שבועיים שברה את היד, ולאחר גיבוס, קראה לי שוב לטפל בה. הגבס הריץ את כל האחיות לשנות את התכניות לליל הסדר, כדי ששרי תתארח, ולא תארח בביתה. זה סודר. שלשום, ביום ראשון, י"א בניסן, הם החליטו לצאת לטיול בואדי קלט, מתאים לקפיציות של שרי. הגבס קיבע אותה בניגוד לרצונה. הטיול היה מקסים, המון מים! אנשים לקחו אבובים ועשו ראפטינג בואדי קלט! בסוף הטיול הם קפצו אלינו, ומכיון שהבית היה "על גלגלים" עקב נקיונות הפסח, ישבנו בחצר שלי. היא בקשה שאצייר לה על הגבס, וברוח הימים האלו, ציירתי פרחים וגם כתבתי "ביד חזקה ובזרוע נטויה". היא סיפרה לי שיש לה כאבים בצד ימין, כמו שהיה לה בלידה של יקיר, שאז ההמשך היה דימום עקב היפרדות שיליה, זירוז ולידה. שאלתי אותה למה שלא תלך להיבדק אם היא כבר בירושלים, היא אמרה, אם זו היפרדות, כבר יהיה דימום, מה הם יכולים לראות עכשיו? וחזרו לביתם. ב8 בבוקר הטלפון מצלצל. שרי על הקו, שומעים שהיא בנסיעה ושמשהו כואב לה. שרי, את בדרך לבית חולים? כן, היה לי דימום, אנחנו בעוד שעה בערך נגיע, אשמח אם תהיי איתי, בינתיים תגידו תהלים, תשלחי לי רייקי. אוקיי. היו לי תכניות להיום, נקיון סופי, קניות, אבינועם היום בתל אביב, אבל אין מה לעשות. אני לא אאכזב לא אותה ולא את עצמי. בלידות הקודמות, היא תמיד דאגה לעבור את רוב הצירים מחוץ לבית החולים, כך שילדה מיד עם הגיעה, ואני זכיתי רק לראות את התינוק הטרי, ולחמם לה את כפות רגליה הקרות. הפעם אני ממש רוצה להיות איתה בלידה עצמה. הערתי את הבנות. הסברתי להן ששרי בדרך לבית החולים, ושיקומו ויטפלו באיתיאל. אין גרבר. איתן הולך איתי לסופר, אני קונה גרברים ופיתות, הוא לוקח את השקיות ביד (הוא בן 4 כמעט) וחוזר לבד. אני עוצרת מונית, על גבי תיק גדול ובו רדיו-טייפ-דיסק, תיקיית הדיסקים שלי, כמה תפוחים, שמן לבנדר, מה שמצאתי בלי להתעכב יותר מידי. איזה יום יפה, ממש אביבי עדין, לא חמסין, הכל ירוק ופורח, אני אגיד לה שזה יום יפה ללדת בו, וערב פסח, אם זו בת הם יוכלו לקרוא לה חרות. לא שהם ישאלו אותי, אבל אם... אני נוסעת ומתענגת על המזג אויר, לא ממש עומדת בהבטחתי לשלוח לה רייקי מרחוק, אבל שיגרתי הודעה בפורום, שכולם ישלחו לה אנרגיות חיוביות. אני מגיעה לחדרי הלידה, מוצאת את איציק גיסי מחוץ לחדר. יש כמה התפתחויות. הם לא ראו דופק, הם מחכים ללידה טבעית. אני לא כל כך מבינה, למה הם לא עושים ניתוח, הוא אומר לי שהרופאה לא אופטימית. פתאום נופל האסימון, אם היה משהו להציל היו מריצים אותה לניתוח, לחכות ללידה טבעית זה אומר לידה טבעית של תינוק מת? זה מה שאני עומדת לעבור עכשיו? עוד לא ממש מעכלת. שולחת רייקי דרך הדלת, אלוהים, אם יש משהו להציל, תעשה את זה. לא זוכרת מה ראיתי כשנכנסתי, מיד נתתי לה יד. יד אחת בגבס, השניה באינפוזיה, והידיים שלי עובדות, על הלב שלה, על הבטן שלה, האם אכן אני לא זוכרת כלום מכאן? כאבים, מבקשת אפידורל, מחכים למרדים, מחכים שלחץ הדם יעלה. איבדה המון דם עד כה. הם מספרים לי שמדובר בלידת עכוז. המרדימה מגיעה, בהירה ובלונדינית, עושה בשקט מקצועי את עבודתה, מזרימה לאט לאט את החומר, מפעם לפעם זולגת דמעה מעיניה של שרי. שרי לא מבינה למה המקום של הזריקה כואב, למה יש כאבים, האם האפידורל לא עובד, מה קורה, המרדימה מנסה להבין איזה כאבים ואיפה, ומסבירה שבגלל לחץ הדם הנמוך אי אפשר להגביר את המינון של האפידורל. הכאבים נמשכים, כולנו בתחושה של מאיפה יהיו לה כוחות ללידת עכוז כשהיא במצב כזה, פיזית ונפשית. יש כאבים, אין פתיחה, המון דימום. אני מבקשת ממנה לדמיין את צואר הרחם כמו פרח שנפתח. אומרת לה שהגוף שלה יפעל לפי ההוראות שהיא תתן לו. שואלת אותה אם היא מוכנה להיפרד מהתינוק שלה, ולתת לו אישור לצאת? תני לו אישור לצאת. תני אישור לרחם להוציא החוצה כל מה שיש שם. שרי עוצמת עיניים. כעבור כמה זמן מרגישה צורך ללחוץ, בודקים, זה 5 ס"מ אבל זה יתקדם מהר. בהמשך כשניתן האישור ללחוץ, צוות שלם כבר סביבה, רופאה בעמדה של לקבל את הלידה, רופא אוחז רגל שלה ובודק את הבטן להודיע לה מתי יש ציר, אני מולו, ועוד שתי מיילדות שאומרות את המלים הנכונות. שרי מפעילה כוח, אני מבקשת ממנה להשתמש בכל הכוח שיש לה. מנסה להזכיר לה שהיא אלופה בלידות. מתעצבנת שאחת המיילדות אמרה בהבנה מקצועית שאין לה כוח בגלל איבוד הדם. אוקיי, את זה גם אני יודעת, אבל שרי שומעת עברית אם לא אכפת לך. אני מרגישה שאני שם כדי לגייס עבורה את הכוחות שכמובן אזלו ממנה מזמן, הגופניים והנפשיים כאחד, רואה שהיא לוחצת בלי לקחת מספיק אויר, מבקשת ממנה לקחת את כל האויר שבחדר. שלב הלחיצות מזכיר את הלידות שלי. תינוקות גדולים, הרבה לחיצות, כל ציר לחץ הוא הזדמנות שלי לקדם את העניין, אבל שרי רגילה לשתי לחיצות והחוצה, וזה מייאש אותה שלא יוצא ושצריך לחכות לציר הבא. היא מבינה. שזה לידת עכוז וזה אחרת. הנה זה מתחיל לצאת, אני לא מבינה בדיוק מה אני רואה שם, האשכים והעכוז יצאו. הרופאה בעדינות מושכת את הגוף, גב שמנמן, צוארו עטוף בחבל הטבור, ואז מגייסים כוחות אינסופיים כדי להוציא את הראש. אני נדהמת לראות תינוק מושלם ויפה, פשוט יפה, השיליה יצאה איתו. אני מלטפת ומטפלת, ועיני מביטות מפעם לפעם בתינוק שבעריסה. הם נוהגים בו כבוד, הוא מכוסה, אך מוטל שם ללא תנועה. מפחיד. 3.800 ק"ג הם שקלו, זו הסיבה שמראהו כה מושלם ויפה. אלוהים, לו הייתי רואה איזה יצור פגום אולי היתה פה איזה נחמה, אבל הוא נראה כה מושלם, גם הצבע שלו יפה, עד לפני כמה שעות היו בו חיים תקינים ויפים. מה עשית, ריבוני, אני שואלת, איך הבאת את האישה הזאת 9 חודשים צעד אחר צעד ליצירת דבר כה מושלם, ובסיומו של התהליך לצאת לאויר העולם ללא רוח חיים, להאמין שכך היה צריך להיות? הרי כל כולו אומר אני שלם, יפה, שמנמן, רציתי לחיות, למה למה? המעבר מחיים למוות הוא כה דק, אלוהים! הדמעות מתחילות לכסות את פני. אני הולכת לשירותים לשטוף ידיים מהדם, ופרץ של בכי עולה על גדותיו. אני חוזרת לשרי ותוהה אם אני עוד יעילה, ככה, כשאני כבר לא חזקה ומטפלת, ובעצמי כה כואבת. זה בסדר, אומרת שרי, ככה אני לא צריכה לבכות כי את בוכה במקומי. שואלים אותם אם הם רוצים לראות את התינוק, והם רוצים, כבר פגשו במוות כשהחברים הכי טובים שלהם נהרגו בפיגועי ירי. יודעים שצריך להיפרד. איציק משוחח עם רב בית החולים שמסביר לו מה המשך התהליך. איציק יוצא לכל הסידורים הללו, ואני נשארת זמן ארוך עם שרי, פעם חזקה, פעם פחות חזקה, שרי מתעצבנת על קולות יולדת שצורחת מחדר סמוך ואני דואגת לסגור שוב ושוב את דלת החדר שנפתחת ללא התחשבות. אחר כך שומעים בכי של תינוק, הדמעות זורמות על לחיי שוב, אני מציעה לשרי מוסיקה, והיא מסכימה. אולי כך אחסוך לה את קולות החיים מהחדרים הסמוכים. אנחנו בחדר המוות. היא רוצה לישון, אני מכבה את האורות, אוף איזה שקט, ולמה אף אחד לא בא. איציק נעלם, הסידורים מתארכים, לבדו במסדרונות בית החולים עושה את המוטל עליו בשיח שלו עם אלוהיו. אמא שלי לא מתכוונת להגיע? אני רוצה לצאת מהחדר החשוך הזה בו פגשתי את המוות פנים אל פנים, עשיתי את שלי, אני רוצה לצאת לאויר, לשמים הכחולים, שרי לא מוותרת עלי, מבקשת שאעזור לה להירדם. אני עושה לה רייקי בראש, בלב, ובכל הגוף, לא מפסיקה לשמוע את התינוק ההוא שצורח בחדר השני, ותוהה אם הטיפול שלי יעיל כשאני במצב כה נרגש. ואז ההורים מגיעים. ובנה הגדול ישי. ואני כבר מתה לצאת מכאן. יוצאת בעיניים אדומות מבית החולים, ועוצרת מונית. אני אומרת לעצמי שנהג המונית יודע שמבית חולים יכולים לצאת עם כל מיני טרגדיות. ונותנת לו את הכתובת. ברדיו מתנגן שיר מזרחי שאני לא מכירה, שמתחיל במלים: "השמים לא בישרו על סערה" והמלים כמו מכניסות לי אגרוף בבטן. הבכי מתפרץ הפעם בלי חשבון. ובדרך נרגע שוב. אני מגיעה הביתה, ילדי הבוגרים מחכים לי בפתח עם חיבוקים מנחמים, אבל הכל שחור. אני לא יודעת איזה תובנות יהיו לי בהמשך. עכשיו קשה, עננה שחורה רובצת עלי ואני מחכה שכל זה יעבור, ישקע, ידעך, שאיזו שמש תאיר את חיינו מחדש.