קרוסלה לילית את אמיתי השכבנו במיטה שלנו, במסגרת ההפרד ומשול הנואש שלנו בשעות ההשכבה. אחר כך הצלחנו לאט לאט להרגיע את שאר המשתתפים, עד שנשארנו רק עם הבוגרים, שמואל סיפר איך היה בסניף (החניכים הבריזו לו) טובי יצאה מהמקלחת וטענה שלא היו לה מים חמים, דניאל עוד זחל על הרצפה, אבל היתה תחושה שעוד רגע הכל נרגע. היתה לי בחילה מהמעורב שטרפתי כשחזרתי מהעיר, ככה זה כשאני מחכה עם הרעב יותר מידי, אז אכלתי מהר ולא הרגשתי טוב אחרי זה. ושלחתי את טובי לקנות לי קולה. זה עזר קצת, וגם כנראה עשה אותי ערנית. כבר חודשיים שאני לא שותה קפה, אז כנראה הקפאין שבקולה משפיע עלי מה שפעם לא היה קורה. נשאר דניאל, מוזר שהוא עירני, אני מנדנדת אותו עלי, ושומעים סירנות, אלי מבקש שאבדוק בYNET מה קורה. עדיין כלום, אולי רוטר, כן, פיצוץ נשמע בירושלים. דניאל צורח, אני רוצה להרגיע אותו, מתנדנדת איתו בכסא הנדנדה, כל פעם מתעדכנת בחדשות. בסוף גם הוא נרדם. פתאום התעוררתי לחיים. השתיה המרובה הריצה אותי לשירותים, אבל אני, כשנכנסת לשירותים תמיד עושה שם עוד כמה דברים עד ששוכחת למה נכנסתי. להפעיל מכונה, להרים את המגבות שהם השאירו על הרצפה, לאסוף בגדים/סנדלים, להוציא את הפקק מהאמבטיה. אז הפעם קידם את פני ריח חזק של שתן, לא שהייתי מופתעת, הבחנתי בכך בשעות המוטרפות שלא הרגשתי טוב, אבל כמובן שאף אחד לא יתעסק בג'יפה חוץ ממני. רועי רק עכשיו למד לעשות באסלה. אז כולם מריעים לו שהוא לא עושה במכנסיים, אז למה להיתפס לקטנות ולהעיר לו על כך שהוא משפריץ על כל סביבות האסלה, ורק בסוף, את הטיפות האחרונות הוא משקיע בפנים? אז יוצא שכל יום אני צריכה לשטוף, וריח של שתן אפשר להיפטר ממנו רק בכמות גדולה של מים, מה שאומר, ספונג'ה כהלכתה, כולל להוציא את המים החוצה. אבל תודה לאל אני חולה על הריח של הפנטסטיק הלבן לרצפה, אז זה עשה לי טוב, צירפתי לשני חדרי השירותים גם את המטבח שתמיד זועק לשטיפה, וגם את החדר של הבנים, שממילא אני חייבת דרכו להעביר את המים החוצה. נהיה לי טוב על הלב מהשטיפה, ביקשתי משמואל שיסדר את השיש, כדי שנקום למטבח מסודר, אבל הוא עייף. המשכתי בעצמי. בינתיים אלי מדווח לי שאמיתי פשפש במיטה שלנו. מכיוון שאני עסוקה במטבח, הוא לא יבקש ממני עכשיו להתעסק עם המזרונים. אני רואה אותו מוציא מזרון החוצה, לא חשבתי שזה הגיע למזרון, יש לנו מתחת לסדין שכבת הגנה, זה לא עזר. אלי מסביר לי שיש לנו עכשיו מזרון אחד, אז איפה אני מעדיפה לישון, בחדר או בספה? בחרתי את הספה. הוא מתארגן לשינה, שואל אותי אם לכבות את המחשב, אני מרגישה עירנית אף שכבר אחרי חצות, ואומרת לו עדיין לא. תכננתי לישון בספה אבל לארגן אותה כמו מלכה, להוציא את כריות המשענת, להפוך את הכריות התחתונות, לשים סדין, להתארגן כמו שצריך. אבל בינתיים פניתי למחשב. גולשת בכמה פורומים, תוהה למה לא עונים לי (2 וחצי) מחברת כמה המשכים לסיפורים המשותפים באתר "צורה" שוב ושוב בודקת אימיילים, שוב ושוב מגלה שאין חדש. פתאום רועי מתעורר, מדדה לכיוון שלי, חצי ישן חצי ער. בוא לקבל חיבוק אני אומרת לו. חבל שיש פה אור, זה מבלבל אותו. אני מחבקת אותו, ומרגישה שהוא די רוצה להמשיך לישון. רוצה לישון כאן בספה לידי? כן, הנה, הלך הצ'אנס שלי לישון כמו בנאדם הלילה. אבל מה זה משנה, אני עירנית. חוזרת למחשב. כותבת מכתב לחברה. הכתיבה זורמת. הידד לשקט הלילי. שירה מתעוררת פתאום בבהלה: אמא, שכחתי להגיד קריאת שמע, והיה לי חלום לא נעים, ואני הולכת להקיא. קודם כל, אני אומרת לה זה לא קשור לקריאת שמע (מי הכניס להם את זה לראש?) רוצה כוס מים? כן. אני מביאה לה והיא נרגעת. אבל שואלת אותי אם אני הולכת לישון. אני אומרת שלא, אבל היא כנראה לא שומעת, שואלת אם היא יכולה לבוא איתי למיטה שלי. אני לא הולכת למיטה שלי כי אין לי מזרון. אז איפה את ישנה? בינתיים אני לא ישנה. אני מסתכלת על השעון, וחושבת שאולי אם אלי יקום לסליחות, אני אכנס במקומו למזרון הקיים בשיטת המיטה החמה. חוזרת לכל הפורומים, אף אחד לא ענה לי. אשכרה אנשים ישנים בשעה הזאת. בינתים כבר ארבע וחצי, אני לא אעיר אותו, רק אם הוא יקום לבד. דניאל מתחיל לבכות. אני מנסה לדחוף לו בקבוק כמו שהוא במיטה, לא הולך. לוקחת אותו אלי לכסא נדנדה, עם השמיכה הקטנה והכרית הקטנה שלו. מנסה תוך כדי נדנוד להציע לו לסירוגין, בקבוק מים, או בקבוק מטרנה, לשניהם הוא מסרב, וממשיך לבכות בעיניים עצומות. מה הוא רוצה, או שאתה צמא, או שאתה חוזר לישון, מה קורה? לא מצליחה להבין, אנחנו אמורים השבת להיות במלון בלי הילדים, האם נועה תסתדר איתו? פתאום יש לי ספקות לגבי האפשרות להשאיר אותו בלעדי. רואים שהוא רוצה לישון. האם ייתכן שיש לו איזה קטע עם המטרנה כי היא לא חמה? בוא ננסה. אני פותחת את מכסה הבקבוק, והוא כבר מגלה התעניינות. מדדה יחד איתו, ועם שמיכת הפליז שלי, למיקרוגל, מחממת טיפה, וחוזרים יחד לכורסת נדנדה. וואללה? זה מה שהוא רצה, השמגג. שהמטרנה תהיה בטמפרטורה הנכונה. הוא יצטרך אשה ספרדיה מפנקת כזו. פחות מזה לא ילך. סוף סוף הוא חוזר למיטה. אני מסתכלת סביב, מחכה לעייפות שתבוא אלי, שתצנח עלי. זה לא קורה. כל זה מבקבוק קולה משפחתי? מחר ב11 יש לי פגישה עם המורה של שירה והיועצת. איך אגיע לשם? אני צריכה להיות במיטבי. אבל עכשיו במילא אין לי מיטה. פתאום העיניים שלי נופלות על החדר של מיכלי. איך לא שמתי לב לזה, מיכלי היום מחוץ לבית. אז אני יכולה לישון במיטת הקפטן שלה, הממוקמת אי שם בגובה 1.80 מ'. יכול להיות מעניין. אני אתמקם שם ונראה איך ארגיש. עוד מעט חמש. כמה זמן נשאר לי? הוא ילביש את הילדים בבוקר בלעדי ויתן לי לישון? איך ייראה היום הבא? (עוד פרק מיומנה של ביג מאמא)