בס"ד "משוגעת אחת!!!" אני אגיד לה. "מטורפת! איך יכולת לעשות לנו את זה???" והיא, מבודחת משהו מתגובתי, תגיד: "נו, באמת... לא מגיע לי איזה חיבוק? נשיקה? משהו...?" "בשום פנים ואופן לא!" ארתח לי. "אני לא חושבת שאוכל לסלוח לך על זה". היא תעטה את החיוך הזה, שמעיד על מאבק פנימי בין הרצון לפרוץ בצחוק רועם לבין הנטייה הטבעית שלה להיות המאזינה לבעיות הזולת, לא בעיות הזולת עצמן. "בחייך!" (בחירה מוזרה בהתחשב בנסיבות- ותחייך באירוניה). "את יודעת שזה לא היה בכוונה. איך יכולתי לדעת? תאמיני לי שהייתי מופתעת הרבה יותר מכם! פשוט לא האמנתי שזה קורה לי"... "זה לא אכפת לי!" אתבצר בעמדתי האידיוטית, מודעת לכך היטב ובכל זאת לא מסוגלת לסגת. "מה... מה פתאום הלכת לשם??? בכלל לא היית אמורה להיות שם! אם לא היית מתעכבת שם, אז... אז---" "אני יודעת את זה בדיעבד. תאמיני לי. ואמא שלי כבר נתנה לי אותו נאום בדיוק, אז אם את מעוניינת להיות בתפקיד החברה- מצוין. אבל אם את מתכוונת לשחק אותה אמא שלי- כבר יש לי אחת, תודה. תעשי לי טובה ותחסכי ממני את זה!" (אאוץ'! כאב! אבל... משתלם, בהתחשב בעובדה שהצלחתי להוציא אותה משלוותה. יופי! תקראו לזה נקמנות קטנונית, אבל יותר מדי שלווה הייתה לה בשנה האחרונה). "תראי" (היא מרצינה וחוזרת לשלווה הנצחית... אי אפשר שלא להעריץ את זה. שנה שלמה היא נעדרה וכאילו כלום). "אלפי תכניות היו לי. את הרי יודעת כמה הצעות עבודה קבלתי. ובכלל... כאילו שהייתי עוזבת אתכם מרצון... את הרי יודעת... אני מתה עליכם!" "מצחיק נורא, מותק", אגחך ברשעות, מסרבת להיות מפויסת. "חוש ההומור שלך, כמו יין טוב, רק הולך ומשביח, הא? אפשר היה לחשוב שהשתמשת בו כל השנה האחרונה. ואם להודות על האמת, גם אנחנו לא, תודה רבה לך". "טוב, ראיתי שאיבדת קצת מן ההומור המפורסם" היא תעטה הבעה של שביעות רצון. "החלדת מעט. פעם היית מתייחסת ביתר קלילות, היית"... " 'מתייחסת ביתר קלילות' ?!" אתפלץ. "היא רוצה שאתייחס ביתר קלילות!!! תאמיני לי, אחרי מה שעשית לנו הייתי יכולה... הייתי יכולה..." "להרוג אותי?" היא תציע בנימוס מעושה, משועשעת בעליל לנוכח התפתלויותיי. "כן, לעזאזל! כן. זה בדיוק זה. לא עושים ככה. לא קמים ועוזבים ככה, בלי לומר כלום. את יודעת משהו? מילא אנחנו, החברות. אבל איך יכולת לעשות את זה למשפחה שלך??? זה הרס אותם!" העילגות שלי, בעת סערת רגשותיי, תבלוט כעוג מלך הבשן בליליפוט לנוכח רהיטותה המעצבנת. "פשוט", אנסה לסכם, "לא קמים ועוזבים ככה ב... ב..." "ב'בום' ?" היא תשלים את המשפט, חדורה למראית עין רצון טוב לסייע לי. "אוף, באמת! את בלתי אפשרית!" "אולי... אבל יש כמה דברים שאמרת עליי לאחרונה- והם לא נשמעו כאילו את חושבת שאני בלתי אפשרית. למעשה, הייתי אומרת שכמה מדברייך גרמו לי להסמיק עד תנוכי אוזניי. לא באופן ממשי כמובן, את יודעת... מי אמר שלא השתמשתי בהומור שלי בחודשים שחלפו? הצחקתם אותי כל כך. היו כמה דברים שאמרתם וממש הייתי צריכה לתפוס ת'בטן. לא באופן-" "כן, אני יודעת- לא באופן ממשי, כמובן" "בכל אופן", היא תמשיך תוך התעלמות מוחצת מהפרעותיי "חוץ מכמה הגזמות פרועות- התפעלתי מכושר ההמצאה שלכם, באמת- היו זכרונות שממש שכחתי... היו גם סיפורים לא מדויקים, עליי לציין. אבל, בהחלט נהניתי להקשיב לכם. למדנו פעם באחד הקורסים (דברתי על זה אתך, לא?), שאדם חווה עצמו דרך מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו. ולמדתי הרבה על עצמי. רק דברים טובים, אמנם, אבל... מי אני שאתווכח? לא, לא, אל תנסי לומר שניפחתם הכל בכוונה. הכל מתועד בטייפ שלי. לא באופן ממשי... (תשתתק לנוכח מבטי המצמית). במו פיך אמרת: 'ואני לא אומרת את זה סתם, בגלל ש..." "בסדר, בסדר"... אמלמל, מנוצחת ומובכת, "אילו הייתי יודעת שאת שומעת הכל ותוכלי לצטט אח"כ את דבריי..." (תורי להסמיק עד תנוכי אוזניי הממשיים מאוד). "את יודעת שזו לא הייתה אשמתי, נכון?" היא תרצין. "זה לא היה בתכנון. תכננתי לעבוד, ללמוד, להתחתן, להוליד ילדים, להיות כמו ההורים שלי ולהיות בדיוק אחרת מהם, להיות עם האחים שלי, עם החברות. אני תכננתי להיות כאן בשביל כולכם. זו לא אשמתי שהיום ההוא הגיע. אני לא תכננתי למות בפיגוע ההוא". "משוגעת אחת!!!" אני אגיד לה. "מטורפת!" ואז אחבק אותה.