...הרהור נוגה ומטורף עולה בראשי. נכנס מהוסס משהו, כעובר-אורח אקראי המציץ אל אולם הנשף בכדי לראות אם יתקבל שם בברכה, אם לאו. הוא מביט אל הכאוס המוחלט השורר בתאים האפורים, ורוכש לו בטחון בהבינו שאין דין ואין דיין. נדחק תחילה בעדינות ולאחר ממרפק בגסות את דרכו אל כסא הכבוד. הוא מתרווח שם וקונה לו שליטה מוחלטת על מוחי המעורער. מופרך ככל שיהיה, ההרהור, ממקום מושבו המלכותי לא נותר לי אלא לעסוק בו- ואך ורק בו, כל עוד לא ינושל ואחר יירש את מקומו. ובכן, ההרהור השולט כרגע במוחי הוא כזה: המילים, מילותיי שלי, אינן נשמעות לי. במילים אחרות, אין לי כל שליטה עליהן. לעתים, כאשר אני כותבת אותן, הן מסתדרות נפלא במקומותיהן, צייתניות כבנות שש נרגשות בהצגת מסיבת הסידור שלהן. אולם, בהכירי את ההומור של הפראיות הקטנות שלי, אין לי כל בטחון שברגע האמת לא יחליטו לשבש את סדר הדברים. לעולם לא אשכח את הפעם ההיא, לפני הנאום במסיבת בת המצווה שלי. עמדתי על הכסא (הכריחו אותי, וכילדה בת שתים-עשרה כוחי היה דל מכוחם...) כאשר לפתע החל לקנן בי חשד על המרד הקטן שמתוכנן. בבהילות, פניתי אליהן חרישית. הודעתי להן שכאן- אני היא השולטת. לא תתקבלנה הפרעות, הן תעשינה כאשר צוו ותורגלו לעשות. גיחוכים חרישיים ליוו הצהרה זו, אולם אני לא הבחנתי בכך. פתחתי פי והתחלתי בנאום. באולם השתררה דממה, ובראשי- מהומה בלתי נסבלת. "שקט!" פקדתי עליהן. אך הן לא השתתקו- להפך! צעקות רמות החרישו את אוזניי כאשר כל מילה צרחה את עצמה. הגרועות מכולן, אין צורך לספר, היו 'צעקה', 'זעקה' ו'צווחה', אך גם 'זעם' ו'נהי' לא טמנו ידיהן בצלחת. המילים החרישו אותי כל-כך, שלא הצלחתי לערוך בהן סדר. הצלחתי לבטא רק אחדות מהן, את הקולניות ביותר שהזכירו לי את קיומן, אולם מילות היחס דווקא נבלעו במהומה הכללית (מה שיצר תדהמה מסוימת בקרב קהל המאזינים שלי). באותו רגע, למרבה המזל, הגיחה "סליחה" בראש הטור, כך שמלמלתי אותה במבוכה וקרטעתי לדרכי הרחק מן הכסא. "נו, באמת", פניתי אל חוש ההגינות והאמפתיה שלהן, דמעות בעיניי. אבל 'אדישות' הייתה היחידה שקיבלה את פניי. הוריי ההמומים, אגב, נראו כאילו גם הם אינם מוצאים את המילים... לאחר המעשה ההוא ניסיתי, כמובן, לכרות איתן ברית. אבל למרות שהסכימו לכך בנפש חפצה כבר מזמן למדתי שעל מילים, יפות ככל שיהיו, אי-אפשר לסמוך. במקרים אחרים, לעומת זאת, בעת סערת רגשות או ויכוח קשה, אני מבקשת מהן נרגשות: "אנא, השארו כל אחת במקומה. לא הייתי רוצה להגות אתכן ברגעים כאלה דווקא. אני מבטיחה לכן שתיאמרו, מיד כשתהיה לי היכולת לארגן אתכן על הצד הטוב ביותר". אך הן, להכעיס, פורצות בצחקוקים רמים ובתרועות גיל גולשות להן על לשוני, מניפות ידיהן בעליצות באוויר, ונוחתות רהוטות, מדויקות ופוגעות. כן, ככל שאני חושבת על כך יותר מתחזקת בי המסקנה: אין לי כל שליטה על המילים. דוגמה טריה במיוחד בזכרוני היא מעשה שאירע לפני כחצי שעה: התיישבתי, ללא כל מטרה מיוחדת, עט ודף בידי. הרהור אידיוטי עלה במוחי וחשבתי לעצמי: כמה נפלא שהרהור זה יישאר תמיד ביני לבין עצמי, שאין שום כורח להעלות את המילים על הכתב...