בממלכה רחוקה, גרה לה משפחת מלכים - אב מלך, אמא מלכה ושני נסיכים. המלכה אהבה מאד את בנם הבכור פטר שהיה יפה תואר, גבוה ורזה, בעוד המלך אהב את פרנץ, הבן הצעיר יותר, שהיה נמוך, שמנמן ותככן. האב רצה שפרנץ יחליף אותו על כס המלכות, אך ידע שאשתו והעם לא יסכימו לצעד שכזה, כי החוק במדינה אומר שהבן הבכור הוא יורש העצר, ופטר היה נסיך אהוב על העם מכיוון שנודע ביושרו, חכמתו ובטוב לבו. אין ברירה אחרת, החליטו המלך ופרנץ, צריך להרוג את פטר, אך נעשה זאת רק לאחר מות המלכה, כדי שהיא לא תסבול את הסבל הכרוך במות בנה האהוב. ואכן, לאחר זמן מה חלתה המלכה ומתה. המלך ופרנץ החליטו לממש את זממם. יום אחד קרא המלך לפטר לחדרו ואמר לו: "בני, אמך כבר מתה וזמני שלי למות קרב, אני רוצה שתוכיח לי כי אתה ראוי לרשת את כסאי. "בשמחה" אמר פטר, "אבל איך אבי?", והאב ענה לו: "ביער שבקצה הממלכה נמצא מטמון, אשר מיועד למלך הבא של הממלכה. הרי לך מפה של היער, וסימון של מקום המטמון, כל מה שתעשה בני - אל תגלה לאיש על קיומו של המטמון ועל יציאתך אל היער, מבחן זה הוא סודי ביותר". פטר לקח בלי אומר את המפה ופנה מיד אל היער כדי למצוא את המטמון, ולהוכיח לאביו שהוא ראוי לרשת אביו, ולא חס וחלילה אחיו פרנץ. מיד אחרי שיצא פטר מחדר האב נכנס לשם פרנץ – "הוא בלע את הפתיון?", שאל. "בטח", ענה האב – "תמיד אמרתי לך שאחיך תמים מדי בשביל להיות מלך". פטר פסע בצעדים מהירים אל כיוון היער, הוא כל כך מיהר שאפילו לא החליף את בגדי הנסיך המהודרים שלו, אלא יצא איתם. הוא הלך לכיוון צפון כפי שהמפה הראתה . פטר כבר צעד כך כמה שעות טובות, הוא כבר התחיל לחשוב שהלך לאיבוד, והצטער שלקח איתו מעט צידה, מכיוון שהאמין שיחזור עד מחר עם המטמון ויוכיח לאביו שהוא ראוי להיות המלך הבא. היום כבר החשיך ופטר החליט שהוא יעצור במקום בו הוא נמצא וילך לישון למרות היללות שנשמעות, על מנת שמחר יוכל להמשיך את החיפוש אחר האוצר כשהוא רענן. הוא נשכב, הסווה את עצמו ומיד נרדם . כשקם, גילה פטר שהציוד שלו נעלם. "שכחתי להסתיר את הציוד - כעס על עצמו, מזל שהמפה הייתה צמודה אלי כל הזמן". הרהור מפחיד עלה בראשו – "אולי אצטרך לחזור הביתה בלי המטמון, ואבא יחשוב שאני לא ראוי לרשת אותו, הרי גם ככה הוא אוהב יותר את פרנץ ורוצה שהוא ימלוך". מה פתאום?! - התעשת, אני אמצא את האוצר עד הערב, וכשאמצא אותו אחזור הביתה כמו גיבור. מחוזק בהחלטה זו המשיך פטר בדרכו מערבה כפי שהראתה לו כרגע המפה, הוא חש שהוא קרוב והמשיך ללכת, למרות שחש שהוא זקוק למנוחה, כי ידע שאין לו עוד זמן רב לפני שיחשיך היום ואז יצטרך לחזור הביתה בבושת פנים וללא המטמון, כדי שלא ימות מרעב. לפתע הוא ראה צריף עץ רעוע בצבע חום דהוי, וחשב שיכול להיות שגר כאן מישהו שיסכים לתת לו אוכל ומחסה ללילה בבקתה. כשדפק על דלת הצריף מיד נפתחה הדלת, בצריף עמדו ארבעה אנשים לבושים בגדים כהים, הם היו שריריים, נמוכים, ואחד מהם גם היה שמן במיוחד. "אתה פטר?", שאל אותו השמן. "כן, מאיפה אתה יו… ", ולפני שהספיק פטר לסיים את השאלה הנחית השמן מכה על ראשו, והוא התעלף. פטר התעורר וראשו עוד כאב עליו מהמכה, הוא חש מטושטש ולא הצליח לזוז. הוא מצא את עצמו קשור למיטה עירום, וברקע שמע שיחה בין השודדים, "קח את הבגדים, טבול אותם בדם של איזה חיה, ואחר כך לך אל פרנץ ותגיד לו שביצענו את שלנו, ושיביא לך את הכסף" אמר מישהו שנשמע כאילו הוא מפקד השודדים. "אבל אנחנו לא אמורים להרוג אותו?", שאל מישהו. "אנחנו כן, אבל הוא יפה וחסון, כך שנוכל למכור אותו לעבד ולהרוויח עוד כסף". "אבל הוא אדיוט", שמע פטר מישהו אומר, "אחרת לא היה מחפש את המטמון שאביו המציא, ובטח שלא דופק אצלנו בדלת". "לנו זה לא משנה", אמר ראש השודדים, "לא בודקים שכל של עבד, העיקר שהגוף טוב, וחוץ מזה הוא היה אמור להגיע לאיזור המטמון רק מחר, כך שזה מראה לך שהוא בריא ביותר" . לאחר שגמרו את הדו-שיח ניגשו אליו, הקימו אותו מהמיטה, הלבישו אותו סמרטוטים ולקחו אותו לממלכה השכנה לארצו, שם תכננו למכור אותו לעבד. השודדים יצאו לדרך והכריזו "עבד מצוין למכירה" באותה השעה עבר שם השר הממונה על בית המלוכה של הממלכה השכנה, הוא ראה את פטר והבחין שמדובר בעלם צעיר וחסון, והחליט שהוא יהיה משרת מצוין בבית המלך. השר ניגש אל השודדים, התמקח איתם על המחיר, ובסופו של דבר שילם סכום כסף גדול יחסית ולקח את פטר לארמון, בתור משרת מלכותי. בארמון בו שירת פטר גרו המלך, המלכה וביתם היחידה, שהייתה עלמה צעירה שיופיה נודע למרחקים ומחזרים רבים היו לה. לא קלים היו חייו החדשים של פטר, מהבוקר עד הערב היה עסוק בכיבוד רצפות, מירוק חלונות וביצוע כל מיני עבודות ניקיון מתישות אך בסיסיות, אך הוא עמד בהן בצורה יפה. לאחר זמן מה בו עסק רק בעבודות ניקיון, קיבל את הכבוד להגיש לעיתים את האוכל למשפחת המלוכה בארוחות היום יום. באחת הפעמים בהן זכה להגיש שם לב לעיניה הכחולות של הנסיכה, רגינה שמה, הוא הרגיש מיד שהוא מתאהב בה, בעיניה הכחולות, בשיערה הצהוב הארוך והגולש, היא פשוט מדהימה – חשב. ככל שהזמן חלף זכה פטר יותר ויותר להגיש למשפחת המלוכה, קיננה בו מעין תחושה פנימית שאמרה לו שרגינה אוהבת אותו בחזרה, "לו רק ידעה שאני נסיך", חשב, אין לי שום סיכוי להתחתן איתה, כמה חבל. פטר אפילו שקל לספר לה שהוא נסיך, "היא לא תאמין לי", חשב, אין טעם אפילו לנסות. פטר שמע שבסוף השבוע יתקיים נשף אליו יגיעו מחזריה של רגינה, והיא תצטרך לבחור עם מי מהם היא רוצה להתחתן. הוא החליט שהוא לא יכול לראות אותה מתחתנת עם מישהו אחר, אין לו ברירה אלא לברוח עוד הוא אורז את חפציו המעטים, נשמעה דפיקה בדלת חדרו. המשרתת האישית של הנסיכה עמדה שם. "אתה הולך למקום מסוים?" שאלה. "לא, מה פתאום?!", ענה לה. "יופי, כי הנסיכה מבקשת שתבוא אל חדרה, היא רוצה לדבר איתך". "את בטוחה, שהיא תרצה לדבר איתי?!". "אני בטוחה", ענתה לו, "רק תיזהר שאף אחד לא יראה אותך איתה, זו תהיה בושה גדולה לנסיכה אם תיתפס מדברת עם משרת פשוט". הוא פסע אל חדרה של רגינה בצעדים חרישיים ותוך כדי כך השגיח שלא יראו אותו. הוא דפק בעדינות על הדלת, "יבוא" אמרה הנסיכה. "שלום, האם כבודה רצתה לדבר איתי?". "כן", ענתה, "ואל תקרא לי כבודה, אלא רגינה". "בסדר כבודה!". "לא, היית צריך לענות - בסדר רגינה" השיבה לו. "סליחה רגינה", אמר. "תשמע", אמרה לו, "למען האמת אתה מוצא חן בעיני, ורציתי לדעת מי אתה ומאיפה אתה בא, האם תואיל בבקשה, לספר לי? תתחיל בבקשה בשמך, גם אותו אינני יודעת". פטר התחיל לספר לה על חייו בתור נסיך, על מזימת אחיו, על חייו בתור משרת בארמון, על הכל סיפר לה הכל חוץ מעל אהבתו הרבה אליה. למרבה תדהמתו אמרה לו רגינה: "אני מאמינה לך, אבל אני לא יכולה לעזור לך כרגע, יש לי מספיק בעיות משלי. בסוף השבוע אצטרך להתחתן ואינני יודעת האם יהיה בנשף מישהו שימצא חן בעיניי, כמעט את כל המחזרים אני מכירה ואף אחד מהם לא מצא חן בעיני עד כה". "אין מה לעשות", אמר לה פטר, "החיים לא תמיד מתנהלים לפי רצוננו, אני הייתי רוצה …", וכאן נעצר, נזכר שאסור לו להגיד מה שהוא מתכוון להגיד, "להיות הנסיך בארצי, אבל צריך להסתגל למציאות ולחיות איתה בלי להתאונן על כך יותר מדי". "תודה לך", אמרה לו רגינה, "האם תהיה בנשף?" שאלה, "בטח, מישהו הרי צריך להגיש", ענה במרירות. להתראות ולילה טוב לך ושוב תודה רבה אמרה. כל השבוע דיברו בארמון רק על הנשף, שייערך בסוף השבוע, ורק פטר לא יכל לחשוב כמה נפלא היה יכול להיות לו הוא היה מתחתן עם רגינה. על רעיון הבריחה ויתר פטר, מכיוון שהחליט שעדיף לו לראות את הנסיכה נישאת לזר, מאשר לא לראותה כלל. בהגיע יום הנשף הגדול הגיע הדריכות בארמון לשיאה, מדי כל כמה דקות הגיע כרכרה נוספת ובה נסיך, או אציל, שבא מארצות רחוקות אל רגינה. בין הנסיכים שהגיעו היה גם פרנץ, שנראה מהודר מאד, וזכה לכבוד לרקוד מעט עם הנסיכה, כבוד לו לא זכו הרבה מהמחזרים. פטר גם הוא היה בנשף, אך הוא היה עסוק בהבאת מאכל ושתייה אל האולם בו נערך הנשף, כך שלא הצליח כמעט לשים לב למתרחש בנשף. לפתע הרעים קולו של המלך: "עכשיו בתי תודיע מי הוא העלם שיהיה בעלה והמלך הבא של ממלכתנו, האיש שיוביל את מדינתנו ואת בתי אל עתיד משותף". רגינה פתחה ואמרה: "האיש בו בחרתי ושאני רוצה שיהיה בעלי הוא יורש העצר של ממלכתנו השכנה, פטר", פרנץ היה זחוח, חיוך רחב היה נסוך על פניו, הוא שיער שהיא מתכוונת אליו, הרי פטר מת ולאחר שיתחתן עם הנסיכה הוא ישלוט על עוד ממלכה, כמה נפלא זה יהיה!. "קוראים לו פרנץ" - נשמעו לפתע קולות, "לא!", אמרה רגינה, "אני מתכוונת לפטר, המשרת שמוזג לאמי כרגע כוס יין. פרנץ הוא האח הרשע שניסה להורגו ולקחת ממנו את המלוכה, אבל פטר חי והוא יהיה בעלי והמלך הבא של ממלכתנו השכנה". פטר היה בהלם, מרוב תדהמה הוא שפך את היין על המלכה והכוס נפלה ארצה ונשברה. בינתיים פרצו באולם קריאות - "תיפסו את פרנץ". פרנץ התחיל לרוץ, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס, "תלו אותו בכיכר העיר" נשמעו קריאות, אך פטר אמר: "שימו אותו בבית הסוהר", נטפל בו אחר כך, בינתיים בואו נמשיך את הנשף. רגינה ופטר רקדו , אכלו, שתו ובסופו של הנשף נישאו ברב פאר והדר. בסופו של דבר פרנץ נתלה, אמנם לא בכיכר העיר, אבל נתלה. אביו של פטר הורד מכסא המלכות, גורש מהממלכה ואת מקומו החליף פטר. לאחר מות אביה של רגינה אוחדו הממלכות תחת שלטונו של פטר, שמלך בתבונה ובחכמה, יחד עם אשתו רגינה. ומאז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.