היה הייתה ילדה ושמה מרתה. מרתה הייתה ילדה קטנה ומתוקה, אך לחייה היו כחושות למדי, גופה היה גרום, ובלויי הסחבות שלבשה רק הבליטו את רזונה. לא קלים היו חייה של מרתה. היו לה אבא, אמא ושני אחים, אך אמה הייתה חולה ואביה הרגזן היה עסוק בפרנסת המשפחה. הוא עסק בחטיבת עצי היער, עבודתו הייתה קשה ושכרה מועט. הוא חזר בשעות הערב המאוחרות, עייף ונרגז. מרתה הייתה צריכה לסעוד את אמה שכל היום שכבה במיטה והשתעלה. הרופא ביקר כל כמה ימים בביתם והביא תרופות חדשות, שכמעט לא שיפרו את מצב האם. בנוסף לטיפול באמה הייתה צריכה מרתה לטפל גם בשני אחיה הקטנים והשובבים. היא נאלצה להשגיח ולרדוף אחריהם כל הזמן. הם אפילו לא ניסו לשפר את התנהגותם!!. בנוסף לטיפול באחיה היא הייתה גם צריכה לבשל, לנקות, לכבס ולעשות את כל שאר עבודות הבית. יום אחד כמעט נגמרו המים בבית, והיה צורך ללכת אל הבאר -שבקצהו השני של הכפר. מכיוון שאביה חוזר רק מאוחר בערב הביתה, וצריך היה לדאוג למים לבישול מרק, נאלצה מרתה ללכת לבאר . מרתה יצאה לדרך כשהיא נושאת שני דליים, מכיוון שבדרך המים נשפכים, ורצתה לחזור הביתה עם מים בכמות מספקת. כדי לא להשאיר את אמה ואת אחיה יותר מדי זמן לבד בבית, החליטה ללכת דרך היער שגובל בכפר , על מנת להגיע לבאר מהר יותר. בצעדים גדולים ומהירים הלכה מרתה. היא לא הסתכלה מסביבה, לא שתה ליבה לפריחת היער, לצפצוף הציפורים… לפתע היא ראתה כלב אפור וגדול למדי הכלב בא ממרחק ורץ במהירות לכיוונה. היא שמעה את נביחותיו העזות ובהלה אחזה אותה. מיד היא השליכה ארצה את דליי העץ, שנשברו מיד, והתחילה לברוח. הכלב המשיך לרדוף אחריה עוד כמה שניות וכשכמעט הגיע אליה, נשמעה פתאום קריאה "די כבר, כלב טיפש ", והכלב עצר .מרתה הסתובבה לראות מי הציל אותה והמראה שראתה הדהים אותה: האישה שעמדה מולה הייתה נמוכה מאד, בערך בגובה של אחיה בן החמש. עורה של האישה היה צפוד ומלא קמטים כמו עורו של צב . אפה היה מעוקל ושיערה היה ארוך ואפור ונראה כאילו לא סורק כמה שנים טובות. היא חבשה כובע מחודד ועל גבה הייתה גלימה שחורה. לפתע פנתה האישה למרתה: "את בסדר יפתי? אני מצטערת אבל הכלב הטיפש שלי לא מחונך." מרתה ענתה לה :"כרגע אני בסדר, אבל לאחר שאבי יראה מה קרה לדליים , {הצביעה על הדליים} הוא ירביץ לי" אמרה ופרצה בבכי מר. "אל תבכי חמדתי," אמרה האישה, "בואי אל ביתי, הוא לא רחוק מכאן, תשבי אצלי, תאכלי ותירגעי וכשתרצי ללכת אני אתן לך שני דליים אחרים." מרתה פחדה מאוד מאביה והחליטה להיענות להצעת האישה. שתיהן ,יחד עם הכלב, הלכו יחד לביתה של האישה. לאחר הליכה של כמה דקות נגלה לפניהן בית שכמותו לא ראתה מרתה מעולם. הבית היה גדול במיוחד, צבעו דהוי וחלונותיו סגורים. הגג היה כולו שחור כעורב, למעט הארובה, שצבעה היה אדום כהה. בחצר לא צמחו כמעט צמחים למעט כמה עשבים שוטים וליד מלונת הכלב עמד לו מטאטא גדול. לאחר שנכנסו לבית אמרה האישה למרתה: "שבי ילדתי, ואני אכין לנו משהו לאכול". מרתה התיישבה והאישה הגישה לה מרק מהביל ,לחם וממתקים. מרתה חשבה : "איזה כיף שסוף סוף משרתים אותי קצת". האישה שאלה את מרתה על משפחתה ועל חייה ומרתה התחילה לספר לה באריכות על הקושי לטפל באמה ובאחיה, לכבס, לבשל ולבצע את כל המטלות. מרתה שכחה לגמרי שהיא עדיין צריכה ללכת לבאר, לשאוב מים למרק ולחזור הביתה אל האם ואל אחיה. שאלות רבות התרוצצו במוחה. היא רצתה לשאול את האישה למה היא גרה בבית נידח שכזה ולא בכפר, אך לא היה לה נעים. לאחר זמן די ארוך נזכרה מרתה שהיא צריכה ללכת הביתה. היא פנתה לאישה ונפרדה ממנה, כשלפתע פנתה אליה האישה ואמרה לה " ילדתי, אולי תבואי לכאן יותר, אני בודדה ואשמח לחברת נערה מתוקה שכמוך". מרתה אמרה שתשמח לבוא,אם יתאפשר לה, שכן מזמן לא נהנתה כמו שנהנתה בבית האישה. היא לקחה את שני הדליים והלכה לשאוב מים מהבאר, ומשם חזרה הביתה. כשחזרה הביתה כבר חיכה לה שם האב. הוא כעס מאד על שיצאה לה לזמן ארוך כל כך, הדאיגה את האם והשאירה את אחיה הקטנים ללא השגחה. לאחר שגמר לנזוף בה שם לב שהדליים איתם שבה, הם לא הדליים שלהם. הוא שאל אותה מה קרה לדליים שלהם והיא סיפרה לו את הסיפור (כמובן שהיא השמיטה את הקטע של ההתיידדות עם האישה). הסיפור לא שיכנע את האב שנתן לה מנה הגונה של מכות. מרתה מיהרה לבשל את המרק, לו ציפו בני הבית, והמשיכה לעבוד גם בלילה כדי לגמור את מטלות הבית. למחרת בבוקר כשקמה מרתה עשתה את כל מטלותיה במהירות האפשרית, וביקשה מהאם רשות לצאת קצת אל הכפר להשתובב. האם, שהרגישה באותו יום מעט יותר טוב, אישרה זאת למרתה, שמיד פתחה בריצה אל בית האישה, שכאילו משך אליו בכישוף את מרתה. בדרך נזכרה מרתה שאין לה שמץ של מושג מה שם האישה , מי היא ולמה היא גרה שם. כשהגיעה מרתה לבית האישה כבר היה השולחן מלא בממתקים ובשתייה, ונראה שהאישה ציפתה לבואה של מרתה. "תודה רבה גבירתי, כל זה בשבילי?" שאלה מרתה, "אלא לכבוד מי?" ענתה האישה, "ותעשי לי טובה, אל תקראי לי גבירתי, קראי לי מכשפל’ה, ככה אני ארגיש יותר נוח." "בסדר מכשפל’ה, איך שתרצי" ענתה לה מרתה. מרתה אכלה מן הממתקים, שתתה מהשתייה הטעימה, וחשבה בליבה " מכשפל’ה נורא נחמדה, סוף סוף למישהו אכפת ממני, מעניין למה אכפת לה ממני", כמובן שהיא לא העזה לשאול זאת את מכשפל’ה, כי היא למדה בבית לא לשאול את המבוגרים שאלות. דבר נוסף שמרתה שמה לב אליו הוא שמכשפל’ה לא אוכלת מן הממתקים, ולא שותה מהמיצים, אבל את זה היא הסבירה לעצמה בתירוץ "זקנים כבר לא אוכלים ממתקים". מכשפל’ה ומרתה מיעטו לדבר, אך הייתה ביניהם חיבה, והן לא היו צריכות לדבר הרבה. מרתה מאד נהנתה לשחק עם הכלב, לזרוק לו מקל כדי שיחזיר לה אותו, לצאת איתו לטיולים קצרים ליד בית מכשפל'ה, שלא כל כך אהבה אותו, אך במיוחד אהבה לתת לו ממתקים ולראות כמה הוא נהנה מהם, כאילו היה ממש בן אדם שאוהב ממתקים. מצבה של אמה של מרתה הלך והשתפר. התרופות שהביא הרופא התחילו להשפיע על האם, ומרתה הייתה צריכה לעשות פחות מטלות בבית. היה לה כבר די הרבה זמן פנוי לעצמה, והיא לא הייתה חייבת להיות כל היום בבית עם אחיה הקטנים. בעקבות הריבוי באכילת הממתקים התחילה מרתה להשמין, ולא רק שגופה לא נראה גרום יותר, היא כבר נראתה שמנה למדי, והוריה טענו שאם מרתה תמשיך להשמין כך- (הם בכלל לא הבינו למה היא משמינה), היא לא תמצא לעצמה חתן הגון. הקשר בין מרתה למכשפל’ה הלך והתהדק ומרתה יכלה לבקר את מכשפל’ה יותר ויותר. היא כבר הסתובבה חופשי בביתה של מכשפל’ה והכירה כמעט כל פינה בבית. רק לחדר אחד מתוך ארבעת חדרי הבית לא הורשתה מרתה להיכנס, מסיבה לא ידועה לה (היא הניחה שזהו חדר השינה של מכשפל’ה). החופש להסתובב בשלושה חדרים, לאכול ממתקים וגם לשחק עם הכלב שאותו מאד אהבה הספיק לה, ולא הפריעה לה העובדה שאסור לה להיכנס לחדר הרביעי. יום אחד הגיעה מרתה אל הבית של מכשפל’ה, אך זאת לא הייתה שם, "ככל הנראה יצאה לטיול עם הכלב" חשבה מרתה. באותו הרגע עלה אצלה הרהור רע- "תבדקי מה יש בחדר הרביעי, אולי הוא לא נעול?" מרתה החליטה לבדוק. היא כופפה את הידית- הדלת נפתחה, ומרתה מצאה את עצמה ליד ארון ענק מלא בספרים ובכל מיני צנצנות מוזרות שהכילו כל מיני דברים כגון : נחשים, שערות, קרפדות ודברים מוזרים ומגעילים אחרים. מרתה לקחה ליד ספר, ואז היא נזכרה שהיא בכלל לא יודעת לקרוא. היא הסתובבה כדי להניח את הספר ושם היא ראתה סיר שבו היו זנב של לטאה, שלוש שערות מזנב חתול, ראש של עכבר, כמה רגבי אדמה ושלושה בוטנים. "היא מכשפה!" הבינה מרתה סוף סוף , והחליטה שהיא יוצאת ולא חוזרת יותר אל הבית של המכשפה. מרתה כבר עמדה לצאת מהחדר, כשלפתע הגיעה מכשפל’ה וחסמה את היציאה מהחדר. "נו, כבר גילית את הסוד הקטן שלי? מה שאת בטח עוד לא יודעת זה שמה שחסר לי לשיקוי שלי הוא דם טרי של ילדה קטנה, ורצוי שתהיה מתוקה כמוך". " למה את צריכה את השיקוי בכלל?" שאלה מרתה וקולה רעד . " כדי שאוכל לעוף חזרה לארץ שלי" ענתה המכשפה. "ולמה לא הרגת אותי עדיין?" " כי ככל שיש בדם יותר סוכר שיש לך מהממתקים, ככה אני אעוף יותר מהר. " " די נמאס לי כבר מהדיבורים האלה" אמרה המכשפה, " הגיע הזמן לגמור להכין את השיקוי" והיא החלה להתקרב אל מרתה. מה שקרה אחר כך הפתיע מאד את מרתה. לתדהמתה זינק הכלב על המכשפה והפיל אותה ארצה. מרתה ניצלה את ההזדמנות, לקחה ספר עב כרס מהארון והנחיתה אותו בעוצמה רבה על ראשה של המכשפה. המכשפה שכבה על הרצפה מעולפת זמן מה, ובאותו הזמן רצה מרתה אל הבאר, כי זכרה (מסיפורי אמה) שמים הורגים מכשפות. כשחזרה מרתה עם המים, ראתה שהמכשפה קמה, והיא מחזיקה בידה את הכלב ועומדת להורגו. מרתה לא היססה - היא לקחה את הדלי, ושפכה את המים על המכשפה, לפני שזאת הספיקה לחנוק את הכלב. ואכן, ברגע שהמים פגעו במכשפה קרה משהו מוזר: המכשפה נמוגה, והכלב הפך להיות נסיך יפה תואר. "מי אתה?" שאלה מרתה את הנסיך, והוא הסביר לה שהוא נסיך מארץ רחוקה , שכושף על ידי המכשפה והפך לכלב. הוא הוסיף וסיפר שהמכשפה גורשה מארצה לאחר שכישפה אותו, וכשהמכשפה נעלמה הכישוף התפוגג והוא חזר להיות נסיך. מרתה והנסיך התחתנו ועברו לארצו של הנסיך. בממלכה יש להם משרתים ומרתה אינה צריכה לעבוד. מכיון שכבר נישאה היא יכולה לאכול ממתקים כאוות נפשה בלי לחשוש מהשמנה. ומאז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.