דוד תמיד הצהיר שכיתה ט' היא כתה נפלאה, כי עדיין אין בה לחץ של בגרויות, ושבכלל, אם זה היה תלוי בו, הוא היה נשאר בכיתה ט' 3 שנים. למרות שדוד נהנה עד כדי כך מכיתה ט' , גם בחלומות הכי גרועים שלו הוא לא שיער שהוא ישאר כיתה, בעוד כל חבריו עולים לכתה י'. דוד זכר שתמיד אמרו לו שמי שנשאר כיתה הוא טיפש, ודוד הוא הרי לא טיפש, הוא בסך הכל לא השקיע בשנה האחרונה , ואם הוא היה מתאמץ הוא היה מסיים את שנת הלימודים עם ציונים סבירים, אך למרות כל השכנועים העצמיים, דוד לא ממש השתכנע, והרגיש טיפש. רגש שדוד הרגיש בצורה חזקה מאד היה כעס, ולא רק כעס על המחנך שלו שלא שם לב להדרדרות שלו בלימודים, ולא אמר לדוד שהוא צריך לתפוס את עצמו בידיים, אלא בעיקר כעס דוד על עצמו, על כך שזלזל כל השנה בלימודים, והתעסק רק בדברים שמסביב , כמו הצופים, בעוד מצבו הלימודי הדרדר קשות. אבל למרות כל הכעס והתסכול שחש, דוד הכי הצטער על כך שהוא נאלץ להיפרד מחבריו, שעם חלקם למד מאז כיתה א', ואיתם הסתדר מצוין, ויאלץ להתחבר עם מי שהיו החיינוקים (כיתה ח') המעצבנים שלמדו בשכבה שמתחתיו. חבריו של דוד אמרו לו שלא ידאג, כי הוא עדיין לומד באותו בית ספר יחד איתם, והם יפגשו אותו בהפסקות, בצופים ואחרי הלימודים, אך דוד ידע שהקשר לא ישאר אותו דבר, מכיוון שברוב שעות היום הוא לא יהיה עם חבריו, הוא לא יצא איתם לטיולים של בית הספר, ולאט לאט הקשר יחלש, עד שכמעט לא יהיה קשר בינו לבינם, והיה לו מאד חבל להתנתק מכל חבריו הטובים שאותם הכיר כל כך טוב. דוד גם חשש שלא יתנו לו להדריך בצופים, מכיוון שרק תלמידים מכיתה י' ומעלה יכולים להדריך, ולא תלמידים בכיתה ט', ולמרות שמבחינת גיל דוד שייך לכיתה י', לא יתנו לו להדריך. אחד הדברים שהטרידו את דוד פחות, אך הטריד יותר את הוריו, היא העובדה שירכלו על דוד על כך שנשאר כיתה, והוריו של דוד חששו מה יגידו חבריהם על בנם הטיפש, והוריו של דוד הצליחו להרגיזו בכך שהתעניינו בשאלה מה יגידו עליהם, ולא התעניינו בכלל מה דוד מרגיש. היה לדוד גם חבל על כך שהוא יאלץ לבזבז עוד שנה על כיתה ט', ובעוד בעתיד כל חבריו יתגייסו, הוא ישאר תקוע בכיתה י"ב, אך דוד ידע שבשלב זה הוא חסר אונים , ואת הנעשה אין להשיב.