מגדל הקלפים שארז בנה על שולחן המשרד שלו תוך כדי הרהורים, התמוטט עם טריקת הדלת שאפילו לא שם לב שנפתחה. הוא נשא את עיניו. "היי אבא" אמר בקול יבש. אביו התיישב על הכורסא בפינת החדר. "רוברט רוזן אמר לי שהבת שלו מאוד התרשמה ממך..." "כן, אבא. היה לנו נחמד מאוד..." "ובכל זאת החלטת לומר לה שאתה חושב שזה לא ילך" "אבא..." "מה אתה רוצה שאבין מזה, בן?" הרעים אביו בקולו "אני לא מצליח להבין את הרצון הקיומי שלך עלי אדמות. אני יודע שטוב לך בחברה, שאתה עושה חיל בעסקים ויש לך ראש כלכלי מצויין. ה'תקיעות' הזאת שלך בתחום הקמת המשפחה לא ברורה לי" "חיי האישיים הם לא חלק מתהליך מיזוג חברות. אני רוצה יותר מזה. גדלתי בתוך העולם הזה ואני מכיר את כל חוקי המשחק. אני רוצה רק שכללי המשחק הזה לא יחולו על החיים שלי. ההימורים והסיכונים הכלכליים הם דבר נהדר לעולם העסקים אבל באשר לחיי האישיים- אני לא מוכן להסתכן. יש לי שאיפות גדולות ליציבות..." "ושרון רוזן מה? הוללת? אני לא מבין..." "שרון רוזן היא פשוט לא מה שאני רואה כבת זוג לחיים. פשוט. היה נהדר לבלות איתה ערב ותו לא." אביו שאף עמוקות ואז פלט את האויר לאט לאט. "אתה יודע שמאז שאמא נפטרה יש לי רק אותך בעולם. ואני לא הולך ונעשה צעיר..." "אבא. אל תדאג. אני אביא את האשה שלי. גם אם היא לא תהיה שרון רוזן. ואתה תאהב אותה ותשמח בה והעיקר- יהיו לך נכדים!" אמר ארז בעליצות קולנית. אביו קם לעברו וארז מיד נעמד. "מי תהיה ברת המזל הזאת- אני מסוקרן לראות..." חייך וטפח על שכם בנו בחיבה. "מישהי שתעשה אותי בר מזל" ענה ארז בחיוך. "יש ישיבת דירקטוריון בעוד שעה וחצי. מה דעתך על ארוחת צהרים נחמדה עד אז?" ארז הנהן בראשו בחדווה "הו, זה דבר שמזמן לא עשינו... אני מזמין!" מספר שעות מאוחר יותר, כאשר המשרד התרוקן מיושביו הביט ארז לרחוב שאך דקות קודם לכן היה סואן ורועש וכעת, כשאפרוריות הערב הביאה עמה שלווה היה שקט ורגוע. הוא חייך לעצמו ומלמל את המנטרה היומיומית : "עכשיו החלק היותר מהנה של הערב". בכניסה ל"באר שובע" ישבו שלושה אנשים חדשים וארז אמר לעצמו שצריך להגדיל את נתח התרומות למקום כי הצרכים גדלים. יושבי המקום היותר ותיקים קידמו את פניו בהנהון ברכה והוא פנה למטבח במהירות. החיוך שלה כמו הרווה את צמאונו. "ארז!!!" אמרה בעיניים מאירות "הקדמת- וזה מצויין. יש עומס היום וזה לא נדמה לך..." הוסיפה בקריצה. והוא הפשיל שרווליו וערך ויצק והגיש ושטף וסידר ועשה את כל הדברים שאהב לעשות... שם ב"בית". בחצות וחצי הכניס את אחרוני הסירים מתחת למי הברז הקולחים. כל המתנדבים האחרים הלכו. הוא נשאר עם נילי שנקתה את חדר האוכל. הוא מרק את כלי המטבח וניגב את המים שהותזו לכל עבר. הוא שמע את דלת המטבח נפתחת וכשהסתובב אליה קפאה בגרונו הקריאה "סיימתי!" נילי הביטה בו במבט לא מאמין ובידה...- הוא עצם את עיניו וקילל בשקט- העיתון הארור. "אני רואה שהכסף שעושים בהוראה לא רע..." אמרה בשקט "מסתבר שמזל שלמרציאנו יש חלומות. בחיים לא הייתי יודעת..." היא הניחה את העיתון על שולחן המטבח והחלה לסדר את התיק שלה בפנים חתומות. "נילי... את לא מבינה... לא היה לי שום עניין להגיד מה הרקע שלי. היה לי נח ככה, באנונימיות הזאת" "והגעת לכאן על תקן מה? מושיע? רובין הוד מיליונר שבא לעשות חסד עם הנדכאים?" "אני לא מבין אותך, נילי... ואם כן- מה רע בזה?" היא הביטה בו ואחר הביטה ברצפה "צודק. שום דבר לא רע בזה. רק ש... חשבתי שזה אחרת. זה הכל" היא פנתה לצאת את המטבח והוא מיהר לצאת בעקבותיה. רוח הלילה הקרירה שקיבלה את פניהם עת עזבו את ה"בית" סייעה בצינון האוירה. "אני חושבת שאלך לבד" אמרה בפנים מורכנות. 'היא אפילו לא מסתכלת עלי, לעזאזל!' חשב. "השתגעת?! אני לא מוכן שתלכי את הדרך הזאת לבדך... חכי, אני מצטרף אליך" היא סימנה לו בידה לאות 'לאו'. "עד שהגעת תמיד הלכתי לבד. ועכשיו... גם אם תבוא איתי- זה יהיה לבד. בשביל שנינו" "נילי!..." "ארז" הסתובבה אליו "אני לא יכולה ללכת איתך כאילו כלום. הייתי בטוחה ש... ועכשיו..." דמעות חנקו את גרונה והיא פנתה ללכת, ממהרת. נוטשת אותו מבולבל ותוהה. "נילי!" קרא, אך היא התרחקה משם במהירות וכל שהותירה לו היה להתפלל להגעתה בשלום לביתה. -------- מבטיחה שההמשך יהיה גם ה"הפי אנד"!