מערכות ישראל זה כולל נפגעי טרור.
לא יודעת, אבל הטרור הזה, זה לא מלחמה?
אם אומרים יום הזכרון לחללי צה"ל צריך להגיד גם לנפגעי פעולות האיבה, אם לא אני לא בטוחה שזה נצרך.
איפה שהוא חשבתי שתהיה זו בעיטה הגונה לצדק האלוקי (ויש גבול למה שאני יכולה לעשות) כשיש מישהו שגם יזרע בדמעה וגם לא יקצור.
נכון שמציאות כזאת קיימת.
אבל יש גם אנשים ששמחים בעמלם ובמעשה קיומם עלי אדמות... ולצערי לא זוכים.
וברור שבמושגים של עולמות עליונים וחיי הנצח- הנקצר כאן- יפרח ויגדל שם.
לא יודעת... תהיה.
לגבי הקונטקסט: התאריך צויין ללא כל קשר. זה הזמן בו הדברים נכתבו. בעצם.. ברור שהיה לזה קשר- אבל בפורים לקרוא את הנ"ל- מעורר פחות לענ"ד.
למרות שלצערי במציאות שלנו- הוא רלוונטי כמעט כל יום.
ברוך הבא!
סוערה (איך ידעת שהיא מורה?)
לא צריך להוסיף את הקונטקסט, הם ברורים ונוגים גם בפני עצמם.
הזורעים "ברינה" דווקא?
ציפיתי דווקא לאכזבה אצל הזורע בדמעה, שעמלו עמל שווא.
המורה, אפשר הסבר?
עכשיו חזרתי מבית אבל שנפטר מהמחלה הידועה בגיל 63.
גם שם שמעתי רטינות: איפה הקב"ה? הנפטר בנה בית כנסת בשבילו וזו התמורה שקיבל??
ואני אומר: מודה אני לפניך ד' שנתת לו 63 שנות חיים ויצירה ועשייה לכבודך. ב"ה.
וגם אם היה חי רק 16 שנה כמו בנו ז"ל שאיבד ממחלת לב, גם אז: מודה אני לפניך שנתת לו 16 שנות יצירה.
וגם שנה, וגם חודש, וגם יום.
אין מי שנקצר לפני שהגיע זמנו. פשוט אין. הרי זה לא מקרה או טעות בזמנים - אם זה קרה עכשיו, זה צריך היה לקרות.
ובקשר לחלק הראשון - אני עדיין לא משוכנעת במה שאני אומרת, אבל אני חושבת שבכל שלב בזריעה יש כבר חלק מן הקציר, ואמרת נכון - "הזורעים ברינה". אפשר להנות מהפירות גם תוך כדי התהליך ושום דבר לא הולך לאיבוד.
מצטערת, זה פשוט צרם לי.
שאסור להתעלם מהזמן בו הדברים נכתבו.
ובדיוק כעת אני שומעת על חשש לגידול במח של פעוט קרוב משפחה...
אין ספק שהקב"ה מקציב חייו של אדם כפי שראוי שיקצבו.
אבל דבר לא ישנה את העובדה שאנו, בני האדם כן מתפללים על חולה בתקווה שישתנה רע הגזירה.
בעיניים שלנו- התחושה של גדיעה, ביחוד כתוצאה ממלחמה- נראית כקטיעת רצף חיים שאך החל ולא הגיע למיצוי.
שוב- בעיניים שלנו.
מקווה שעכשיו זה מובן יותר.
שיש קטע ממש טוב בגרי"ד, איזו שהיא פסקה, שאומרת למה אדם מרגיש רע כשמישהו נפטר לו... (בעיקרון זה 'חוסר ידיעה' ו'הרגשת בדידות' בערך צריך לעיין שם..)
זה ב'אדם וביתו' (אלא מה..)
מבחינה אנושית באמת אי אפשר להסביר מוות... ולא רק מוות פתאומי -בכלל.. 'למה לעזז...'?
אבל זה העניין שלנו באמת, עמ"י, להתעלות מעל המצב האנושי הרדוד, מההסתכלות הזו, להרים את המבט ולראות את התשובה האמיתית לאבל-
"המקום ינחם אתכם..." (סליחה על האשכנזיות, המשפט הספרדי פחות חזק...)
המקום.
לא אני, לא אתה, לא אף אחד אנושי.
רק הוא, הטרנסצנדנטלי, העל מותי, האין סופי, יכול להסביר דבר שכזה ולנחם.
רק מהמבט הזה שלו, האלוקי, רק משם אפשר להבין שאין דבר כזה 'סתם'. אין דבר כזה 'תרם עט'. העט עד שתרמה את עצמה כתבה הרבה הרבה ועשתה המון. אדם לא נלקח חזרה לפני שעשה את שליחותו...
[ועיינו בפירוש הרב זצ"ל ל'אלוקי עד שלא נוצרתי" (או ביצירה אחת שלי איפה שהוא...)]
היצירה הזו היא שלימה. ישנה פה קריאה ומסר -דווקא עם התאריך...
החלק הראשון מביא תמיהה קשה וזעקה... 'איך זה יכול להיות???' אדם שעדיין לא קצר, נקצר בדמי חייו... בלא עוול בכפו...
והתאריך הזה הוא בעצם התשובה...
"יוה"ז לחללי מערכות ישראל"... איזה חללי? מערכות של מי?? של ישראל.
לכולם היתה שם מטרה אחת נעלה ונשגבת - ישראל.
ההקצרות שלהם היתה הדבר הנעלה ביותר שאדם יכול לזכות לו בעולם הזה. 'למות על קידוש ה''. למות בשביל עם ישראל.
אף אחד שם לא מת סתם. לא משנה כמה כתבות יעשו על מה שקרה בין האלופים בסיני.
אף אחד לא הלך סתם, אף אחד לא בא לשם אפילו להציל את 'העולם כולו' ואף לא אולי את 'כל העם'... כל אחד נלחם שם על ה'שלושה אנשים' שלו שהוא מכיר.. משפחתו.. חבריו... לא משו ארתילעי ועליון - משו אישי שעושה את כל ההבדל... ומתוך ההקרבה הקטנה הזו ל'סה"כשלושה אנשים" הם הקריבו הכל בשביל הגדול מהכל. ישראל ואלוקיו.
מתוך הכח של זה, מתוך האמת הגדולה של זה שהם לא היו סתם - כך נבין על המציאות כולה.. אין סתם.
זה המסר החזק מזה... כשאלה ותשובה... כזעקה קשה ותגובת 'שים לב איזה יום היום!'
חזק.
[ליצירה]
והרי תגובתי
איפכא יקירי,
א. יפה לך שאתה מגיב לי.
ב. נפגעי פעולות האיבה הינם חללי מערכות ישראל. כן כן אנו נמצאים במערכה יומיומית.
תמצית החיים במדינתנו.
סוערה.
[ליצירה]
לפחות לדעתי
מערכות ישראל זה כולל נפגעי טרור.
לא יודעת, אבל הטרור הזה, זה לא מלחמה?
אם אומרים יום הזכרון לחללי צה"ל צריך להגיד גם לנפגעי פעולות האיבה, אם לא אני לא בטוחה שזה נצרך.
[ליצירה]
שלום איש של פרחים :)
איפה שהוא חשבתי שתהיה זו בעיטה הגונה לצדק האלוקי (ויש גבול למה שאני יכולה לעשות) כשיש מישהו שגם יזרע בדמעה וגם לא יקצור.
נכון שמציאות כזאת קיימת.
אבל יש גם אנשים ששמחים בעמלם ובמעשה קיומם עלי אדמות... ולצערי לא זוכים.
וברור שבמושגים של עולמות עליונים וחיי הנצח- הנקצר כאן- יפרח ויגדל שם.
לא יודעת... תהיה.
לגבי הקונטקסט: התאריך צויין ללא כל קשר. זה הזמן בו הדברים נכתבו. בעצם.. ברור שהיה לזה קשר- אבל בפורים לקרוא את הנ"ל- מעורר פחות לענ"ד.
למרות שלצערי במציאות שלנו- הוא רלוונטי כמעט כל יום.
ברוך הבא!
סוערה (איך ידעת שהיא מורה?)
[ליצירה]
למשפטים כאלו
לא צריך להוסיף את הקונטקסט, הם ברורים ונוגים גם בפני עצמם.
הזורעים "ברינה" דווקא?
ציפיתי דווקא לאכזבה אצל הזורע בדמעה, שעמלו עמל שווא.
המורה, אפשר הסבר?
[ליצירה]
אסתר צודקת
עכשיו חזרתי מבית אבל שנפטר מהמחלה הידועה בגיל 63.
גם שם שמעתי רטינות: איפה הקב"ה? הנפטר בנה בית כנסת בשבילו וזו התמורה שקיבל??
ואני אומר: מודה אני לפניך ד' שנתת לו 63 שנות חיים ויצירה ועשייה לכבודך. ב"ה.
וגם אם היה חי רק 16 שנה כמו בנו ז"ל שאיבד ממחלת לב, גם אז: מודה אני לפניך שנתת לו 16 שנות יצירה.
וגם שנה, וגם חודש, וגם יום.
[ליצירה]
לא מסכימה -
אין מי שנקצר לפני שהגיע זמנו. פשוט אין. הרי זה לא מקרה או טעות בזמנים - אם זה קרה עכשיו, זה צריך היה לקרות.
ובקשר לחלק הראשון - אני עדיין לא משוכנעת במה שאני אומרת, אבל אני חושבת שבכל שלב בזריעה יש כבר חלק מן הקציר, ואמרת נכון - "הזורעים ברינה". אפשר להנות מהפירות גם תוך כדי התהליך ושום דבר לא הולך לאיבוד.
מצטערת, זה פשוט צרם לי.
[ליצירה]
אני חושבת
שאסור להתעלם מהזמן בו הדברים נכתבו.
ובדיוק כעת אני שומעת על חשש לגידול במח של פעוט קרוב משפחה...
אין ספק שהקב"ה מקציב חייו של אדם כפי שראוי שיקצבו.
אבל דבר לא ישנה את העובדה שאנו, בני האדם כן מתפללים על חולה בתקווה שישתנה רע הגזירה.
בעיניים שלנו- התחושה של גדיעה, ביחוד כתוצאה ממלחמה- נראית כקטיעת רצף חיים שאך החל ולא הגיע למיצוי.
שוב- בעיניים שלנו.
מקווה שעכשיו זה מובן יותר.
[ליצירה]
ובזאת אני אטוש את הדיון
אורי עמירם יקירי, כבר כשכתבתי את המילים שלמה המלך אמרתי לעצמי- בטח יהיה פה מישהו שיקפוץ כנשוך נחש על עצם ה"השוואה". אז ככה: היה סמוך ובטוח שאני ככל אדם דתי מבינה את ערך המשמעות העמוקה של שיר השירים- ואולי אפילו יותר מכל אדם דתי שלא מכיר את הספר לעמקו: למדתי את המגילה ואני מלמדת אותה (אבוי לבנות ישראל החסודות, הא?!).
איזכור שלמה המלך לא בא למטרת השוואה אלא רק להביע נקודה אחת: אירוטיקה קיימת גם ביהדות.
אירוטיקה היא לא דבר "גס".
מישהו פעם אמר לי שאין מילים גסות, יש אנשים גסים.
והכותב דלעיל מתייחס לכתיבה בצורה הזאת- זכותו! זה שהטרמינולוגיה שלו לא ממש לרוחך לא מתירה לאנשים לפטור: "איכס" ולרדת עליו. זה לא עובד ככה.
אתה יכול לכל היותר לומר שזה לא מתאים לך ולא לקרוא אותו יותר!
אני מודה שהיצירה הזאת בכמה נקודות עשתה לי לא נעים בנשמה- אבל יותר לא נעים עשתה לי היציאה מכל פרופורציה.
ואני, אגב, משתדלת מאוד להיות יהודיה טובה ויראת שמים. לא תמיד הולך לי- אבל זה לא בגלל שירים כאלה.
חזנוש- יש שירים ברמה של גן, יש שירים שאיכותם דומה לתוצר החינוכי מבית "סאות' פארק" ויש אירוטיקה. להכניס את כולם תחת קטגוריה של יצירות "בעייתיות" - זו כסילות.
חוץ מזה שההגדרה "בעייתיים" - אין בעייתית ממנה.
ולי נמאס להיות פה. מנחם- מה איתך?
[ליצירה]
[ליצירה]
שי- זה נכון באשר לביקורת בונה. כי ביקורת בונה כמו זו שנופפת בה- יותר הורסת. ואם בכזאת עסקינן: זו נבלה וזו טריפה.
[ליצירה]
היי, אתה
אולי תסביר לי איך זה שאני לא מבינה קטעי משפטים לאורך כל היצירה הנ"ל ואחרות שלך- וזה עובר את המסך הפרטי שלי?
ממממ?
רק תסביר לי, איך?
ותסביר לי את זה ככה, שאבין...
זאת שקראו לה בקפה שהיא לא תתחתן עם תימני...
[ליצירה]
:) <מחוייכת מאוד>
או קיי, אנשים יקרים,
נוכח השאלות הבלתי פוסקות במעטפה הצהובה וגם כאן, מתחת ליצירה, הריני להשיב:
א. ב"ה הכל בסדר איתי. תודה- תודה לאל.
ב. לא, עדיין לא מצאתי בן זוג.
ג. הכוונה ב"מצאתי", לפחות כרגע, מבחינתי, היא מציאת העובדה הנ"ל כמשהו שחשוב לבחון בבדיקת מערכות יחסים.
תאמרו "הן פשוטים הדברים וגלויים לכל"
אומר "כנראה שהייתי טיפשה אף יותר משהנני".
למעשה, הדברים נכתבו מתוך התייחסות לנושאי הגאווה מול הענווה...
עכשיו אפשר לנסות ולקרוא שוב.
באשר אלי- מקוה למצוא אותו בקרוב... מאושר כבן מלך.
תודה על העניין בשלומי ועל התגובות.
סו.
תגובות