כמו כל בוקר, זריקה של השעון מעורר על הרצפה "קצת שקט לא יזיק לי בבוקר!" חושב לעצמו – וקם. התארגנות רגילה של הבוקר – לשטוף פנים, שירותים, לצחצח שיניים, להתלבש, קפה של בוקר והעיתון. הוׁ העיתון הקדוש. כותרות אקטואליה, קצת ספורט, רכילויות ולפינה הקבועה: חיפוש בני זוג. כבר 38 שנים על הפלנטה, למעלה מ-25 שנות חיפוש, וכל בוקר – חורש על הפינה הקבועה. כמו כל בוקר הוא מוצא לו איזו מודעה ש"מדליקה" אותו, אבל רגע לפני הלחיצה על הטלפון – הבירכיים רועדות, השפופרת מונחת והחיוג לא נעשה. "הפעם אני מחייג!" אמר לעצמו. "בחורה בת 35, שקטה, רצינית, מעוניינת בדומה למטרות רציניות". אומנם הניסוח בנאלי משהו, אבל אולי הגיל שבה אותו. הידיעה שזהו בטח ובטח לא ניסיון ראשון ובטח לא ניסיון שביעי, העובדה שאין שום תיאור חיצוני – יפה, מעוניינת ביפה וכו' – אולי עוד נקודה ששבתה את ליבו. "אפס – חמש – שלוש – שלוש – שלוש – שבע – שמונה – תשע – שבע". צליל חיוג. דפיקות הלב מורגשות. "בוקר טוב!" קריאה לבבית, קול רגוע, קול מרשים. "אההם... בוקר טוב" אמר. "אני מתקשר בקשר למודעה בעיתון..." . "אהה! שעה מעניינת להתקשר!". "מה זאת אומרת?" נלחץ. הלחץ נשמע בקולו. "לא התכוונתי למשהו רע. חלילה! התכוונתי, אהה, זאת אומרת, בדרך-כלל מתקשרים בצהריים, ערב, לא ב06:50 בבוקר". לפתע המבט ריפרף על השעון: 06:52. ידו עפה על המצח והתחיל לגמגם... " מ-מ-צט-ער, לא ש-מתי לב ל-ש-עה, אני אתק-ק-שר מאוחר יותר...!" וכמעט ניתק... "לא לא! זה בסדר! אני ערה כבר מחמש! זה באמת בסדר מבחינתי!" "ערה מחמש?" הופתע. ולפתע שם לב שהשיחה זורמת ואין שום עיכוב, או הרגשה לא נעימה, שאלות בנאליות מיותרות... "אני קמה בחמש, עושה קצת כושר ומתארגנת לעבודה!" הסבירה בפשטות. "מעניין" ענה לה, "גם אני עושה כושר, רק בדרך-כלל בערבים". "כבר נקודת מחלוקת ושוני ביננו..." אמרה בהלצה, ושניהם צחקו. הקרח הפשיר. שלא כמו כל ערב, הוא מתארגן בדירה – ומרגיש באמת שונה. "הערב אני יוצא לבליינד דייט!" נח מיום העבודה, מתארגן ומתרגש לקראת המפגש עם האישה המעניינת, המרתקת והמיוחדת, איתה דיבר כשעה באותו בוקר. הם גרים שניהם באותה עיר, בעלי דיעות פוליטיות דומות, אותו דרך וסיגנון חיים, אוהבים לעשות כושר, משכילים, פשוט מושלם! חלומי! ואולי חלומי מידי? הוא תוהה. "אני אלבש שמלה סגולה – הצבע האהוב עלי!" סיכמה איתו. פתאום נזכר שסגול היה הצבע האהוב על אימו. הוא יושב דרוך במסעדה. כל בחורה שנכנסת – "האם זאת היא...?" – אחת, השמלה בכלל ורודה, אחת אחרת, לא נראית מהמתעמלות, ועוד אחת, דווקא עם שמלה סגולה אבל על כסא גלגלים. פתאום שם לב שהבחורה על הכסא מתקרבת אליו, ושומע קול ביישן אך עם קורטוב נחישות – "מיכאל?" "סיגל???" ראשה מהנהן. פיו נפער. "אם אינך מרגיש בנוחות עם הפגישה איתי, אין לי בעיה, אני אמשיך בדרכי ונתעלם מהיום בבוקר..." כמעט לחשה. הוא הרגיש לא הוגן. לא הוגן שרימו אותו, שהטעו אותו, שכבר תיכנן תוכניות איך יראו העשרים ומשהו שנים הבאות... הוא הרגיש לא הוגן לא לתת הזדמנות לבחורה הנהדרת איתה דיבר בבוקר. "לא!!!" אמר. היא הסתכלה עליו במבט מבולבל. "לא! אל תלכי, תישארי". "אתה בטוח?" הוא חיכה דקה ארוכה; "אני בטוח".