הדרמה האחרונה בחייו של משה

בס"ד.

 כשאמר הקב"ה למשה בשלהי שליחותו :

 "הן קרבו ימיך למות".

 הינך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי

 נכר הארץ ....ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו

 וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם.

   ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל

שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".

נחרד ונרעש משה.

התייפח ורטן

 כי אין הוא מוכן בשום פנים ואופן

לכתוב את שירת החורבן

 אשר תהווה גם כעד מוכיח אך לעמו. 

 הוסיף ואמר לו משה לקב"ה :

אני בחיי נתתי נפשי עליהם

ועתה אומר לי כי אחרי מותי

תעשה בהם שפטים.

 ולא עוד שאתה מבקש ממני

לכתוב להם כקינה את שירת החורבן והגלות .

ואף זאת אין אתה אפילו מזכיר

מושיע להם לבסוף

נמנו וגמרו שהשירה תהא כעד כפול :

הן לשמים והן לארץ

 ולא זאת אף זאת

 תהא קודם לשמיים.

שתאמר בהם פועל  מיוחד :

של "האזינו" : גם  מלשון איזון

וגם מלשון "אז".

שהשמיים מתחייבים כי לאחר הגלות והחורבן

 המתואר בשירת האזינו יתקיים בנו :

 "אז" שבשיר המעלות :

"אז ימלא שחוק פינו ..."

 ו"אז יאמרו בגויים"....

 ולא עוד שב"האזינו השמיים"

התחייבו גם לקיים :

"אז ישיר משה" שבלשון עתיד.

שיזכה משה בבוא הגאולה השלמה

לשוב ולחתום שוב

דווקא בשירת הגאולה.

 לקיים : "אז ישיר משה

 גם בימות המשיח.