בס"ד.
מדוע ספירת העומר מכונה "ספירת העומר". והלא לכאורהה" העומר" בהקשר זה אינו אלא נקודת ציון של התחלת הספירה . והספירה מכאן ואילך חותרת לכאורה אל משהו אחר ושונה ..
חלק מהתהייה על תכלית הספירה כאמור הינו הניסיון לעמוד על כוונותיה של התורה במיצויה של מצווה זו ודווקא, בשני מקורות שונים, שלהלן :
א... בפרשת אמור:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה´"
ב.... בפרשת ראה:
"שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות לה´ אלוהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה´ אלוהיך"
המקור השני כאמור, מצוי בספר דברים המכונה "משנה תורה", שהוא גם כעין סיכום משנה של מצוות התורה. אך בהחלט, גם "משנה", מלשון שינוי כל שהוא , או יותר נכון ערך מוסף או יחודי נוסף .
מהות זו של סיכומי משה, בספר דברים כאמור, באה לידי ביטוי כבר בפרק הראשון, עת נאמר :"הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור ".
דהיינו: נטל משה כח מיוחד "הואיל" - הוא אייל [גם מוסמך] ,לבאר וגם במובן ל"ברא", לחדש ולהאיר היבטים נוספים כחלק מ"שבעים פנים.
אם כן, ספירת העומר שבפרשת אמור [המקור הראשון] נכללה למעשה במסגרת אותה הסקירה כרונולוגית של כלל מועדי ה´ "שהם בכלל "מקראי קודש"[כשם ששת ימי המעשה הקודמים ליום השבת נכללו בכלל האמור].
גם ובעיקר, לענין פולחן הקורבנות, שבכל מועד ומועד. ולכן נאמרה בלשון רבים. ולכן גם כל יתר המונחים מצביעים על כעין חג של "מקרא קודש" : "שבע שבתות" ועוד וכפי שגם נוסיף ונעמוד על כך גם בהמשך.
אבל במקור זה, לא יכלה התורה לסיים את אמירתה בטרם תיצור בתודעתינו את הזיקה למקור הנוסף שבספר דברים ולא רק זאת ,כבר כאן, אף תוסיף ותחדד התורה, בין התכלית הפולחנית ה"תפלה" לכאורה, למהות היותר דומיננטית וחשובה שבספר דברים.
אם כן, בכך מסיימת התורה את המקור הראשון :
" ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה´ אלוהיכם".
הנה כי כן, מספירה של "רבים", לתכלית מסוימת ומסוייגת כאמור, עוברת התורה לספירה של "יחיד" לתכלית מהותית יותר ובעבור כל יחיד ויחיד .
ואולי בלשון של דימוי, מקצירו הפולחני של "העומר" עוברת התורה, לאותו "קציר" חשוב ודומיננטי של כל היתרה, שבנוסף לעומר, שהוא אמור לכלכל ולפרנס את בני האדם ובכללם כל אלו שנמצאים במתח הזה שבין ה"עני" מכאן וה"גר" מכאן. [לחדד גם את האבסורד המושגי הלזה, של : לחם" אלוקים, אל מול לחמו של הצלם]ן.
ואם נבקש להמשיך ולחדד הדימוי, הרי שאם לגבי העומר נאמר "עומר התנופה", כלומר :מניפים דרך פולחן אבוקה של שיבולים כלפי שמיים בבחינת "תנופה": תנו לפה - לשמיים.
הרי שיתרת העומר [כל קציר אחר] הוא בבחינת "תנובה" דהיינו: תנו בה בארץ: להאכיל בה את בני האדם.
זו הסיבה רבותיי, לקיומם של שני המקורות.
ולא רק מקור נוסף יחדה התורה, אלא יחדה לכל מקור בהתאם לתכליתו ואופיו את הטרמינולוגיה הראויה לו. לגבי המקור הראשון שבו הספירה כאמור הינה כללית קיבוצית ולצורכי פולחן הקורבנות ומתן האות של התחלת האכילה מן החדש, הרי שמצאנו כאמור מונחים מתאימים לענין כמו "שבע שבתות" [שהרי שבת נקרא מקרא קודש" וכאמור הסירה של שבע שבתות הוקבלה לשבעת ימי בראשית] וכן "ממחורת השבת".
ובעוד הציווי שבספר דברים, לא בכדי הוא בלשון יחיד בלבד .
לא בכדי אין בו ולו רמז לכל יסוד של : "מקרא קודש" .
הביטוי המחליף את "שבע שבתות" [שכפי שאמרנו היאה ל "מקראי קודש"] ,הינו : "שבע שבועות". לרמז על אופיה של ספירה זו השונה מקודמתה בהיותה "ספירת חול" כביכול . אותו התוכן שהוא אנטיתיזה לעבודת פולחן ואשר כאמור התורה אף הקדימה והניחה אותו לפתחנו עוד בסוף המקור הראשון - החרדה והדאגה למיעוטי היכולת.
לכן, בציווי שבספר דברים, אין גם "ממחרת השבת", אלא ביטוי מדהים המקביל לו, והיאה למהות החולין של ספירה זו , לאמור:
"מהחל חרמש בקמה" .
ועוד, במקום "וספרתם לכם" נאמר: "תחל לספור" . ובמקום "מקראי קודש" אך:
"חג שבועות לה´ .
ועיקר העיקרים, במקום "מנחה חדשה המלווה בקורבנות למינהם, מוצאים אנו את תכלית "יתרת העומר" כאמור לאמור : "מסת נדבת ידך אשר תתן מאשר יברכך
ואשר משתכללת בסופה לשמחת הכלל...".
אמור מעתה, אין זו ספירת העומר, אלא ספירת יתרת העומר , אלי חגו האמיתי של האלוהים , שבו האדם היהודי משכיל למנף עצמו בין נקודת החירות, לבין נקודת המימוש הטוטלי והמושלם , שבה מצוותיה של תורת ישראל מתורגמים להוויתם, לפיה במימד המעשי, הצלם הופך למעשה לעיקר וזו עבודת האלוהים השלימה ביותר.
חג הפסח, אנינו בבחינת: החירות האבסולוטית. הוא אך נקודת פתיחה לספירה אלי החופש המושלם יותר ואין שלימות לענין זה אלא "בשמחת הכלל" ,כפי שנווכח בהמשך בכתוב.
אין חירות אלא בחופש של "דרור" ויובל" [וכאן ההקבלה השניה גם ל"יובל"]. עת כאמור כל מצוות התורה מגשימים עצמם לכלל שיא של חלוקה הוגנת של משאבי היבול, במגמה של שוייון ככל האפשר ובחתירה להזדמנות שווה .
ואשר אגב כך, גם מושגת התכלית הנעלה ביותר של הבריאה :
של "שמחת הכלל
עם אלוקיו ובמקום אשר בחר [ "עבדו את ה´ בשמחה".
אם כן, ספירת העומר, אינה כאמור, אלא ספירת יתרת העומר או "יותרת העומר" . אותה הספירה המשקפת תוחלת: לתרגם את חירותינו לשיאה המיוחל, במימוש כאמור של כל מצוות התורה, לשמחת ורווחת כלל האדם באשר הוא אדם.
למנף דווקא כלפי מטה את כל שאר היבול ה"יותר על העומר" הסמלי המונף למעלה.
לכלל גשמיות זכה ומבורכת, שבה מתברכים כולם עשיר כעני, עבד כאדון, אזרח כגר וכמובן הלוי היתום והאלמנה. ואשר כולם כאחד מגיעים לשיא של "שמחה עם אלוקים" .
אשר על כן, לא בכדי המקור השני שבספר דברים מסתיים כלהלן :
""ושמחת לפני ה´ אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר היתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה´ אלוהיךלשכן שמו שם וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה " .
הנה כי כן, מתי אתה סוף סוף, הופך להיות בן חורין של ממש, מאותה יציאת מצרים .
רק אם : "ושמרת ועשית את החוקים האלה"
וראשון לכל החוקים :
לפולחן אך הסמלי בבחינת "עומר". ל"צלם" את כל היותרת [יותרת הכבד] .
ו כ ו ל ם ,
בכלל "צלם"
העני, העבד, השפחה, היתום, האלמנה, הלוי והגר.
וכמובן האדם ומשפחתו
