משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
- חסד ואמת נפגשו - יהודה ויוסף
- מעשה מרכבה
- יתרו - חותן משה
- רחובה של עיר
- משה כאבי הנביאים מנבא את האימא של הנבואות-השואה
קשור אלי
- [ליצירה] שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! ! להלן שיחזורו: בטיילת מול אופק של כיפה מוזבהת והרמון הניצב לתל - פיפיות הרוח שרקה לי בנקב הכובע שיר של רועים פיזזה עדיי במחול של שרפים הלכה עליי בקסם של נביאים כי מהרה, מהרה ארמון על מכונו ישב והיכל ה' לתלפיות [ליצירה]
- [ליצירה] שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! ! להלן שיחזורו: בטיילת מול אופק של כיפה מוזבהת והרמון הניצב לתל - פיפיות הרוח שרקה לי בנקב הכובע שיר של רועים פיזזה עדיי במחול של שרפים הלכה עליי בקסם של נביאים כי מהרה, מהרה ארמון על מכונו ישב והיכל ה' לתלפיות [ליצירה]
- [ליצירה] סליחה על שגיאות הכתיב הרבות. בגלל.... אם אפשר שוב. ואם כבר תוספת קלה : נחמד ויפה ואם אפשר להוסיף : "שא את ראש", כפשוטו. בא להטיל אחריות מיניסטריאלית ושילוחית על ראשי ישראל . במקרה זה על משה ואהרון כאחד. והואיל לגבי קהת הוטלה עליהם משימה הכי רגישה בקרבתם היתרה לכלי הקודש ולפיכך גם הכתוב מתרה בהם שוב ושוב להזהר שמא חלילה ימותו ועד כדי השמדה חלילה כדי "כריתת שבט". לכן פתח בהם הכתוב. ולא רק זאת, אלא תוך דגש וכבר בפתיח, כי האחריות השילוחית, הנה הן של משה והן של אהרון כאחד.[ בשונה מבני גרשון]. לגבי בני גרשון האחריות השילוחית הנה מופחתת יותר. לפיכך "נשיאת ראש" שלהם במובן האמור, הנה משנית לזו של בני קהת, בחזקת : "גם הם". ואכן סולם האחריות כאמור, משתקף גם סמלית בשמותיהם: "קהת" - לשון מחיה וכריתה "גרשון" - מתון יותר, לשון "גירוש" בלבד "מררי" - מתון עוד יותר, לשון סחי וסבל ומרורים. חג שמח ושבת שלום [ליצירה]
- [ליצירה] למנחם דוד - תודה על העידוד. [ליצירה]
- [ליצירה] לאמילי. סתם תזזית של מקלדת [ליצירה]
- [ליצירה] לדוד תודה על תגובתך לגבי הערתך שבסיפא הנושא רחב יריעה ובכל זאת אך בראשי פרקים: לטעמי אברהם בסך הכל נכשל בניסיון העקדה . הביטוי "ירא אלוקים" שהוכתר בו לבסוף מצביע לדעתי דווקא על פחיתות על ענין זה אולי אכתוב בהמשך עוד רשימה באתר ואנסה לתמוך מסקנה זו מהכתוב. אם אברהם אכן היה עומד בניסיון לא מלאך היה מדבר איתו אלא ה' בכבודו ובעצמו וכך כל ההסטוריה שלנו היתה נראית אחרת היתה מתכווצת פלאים כך שמזמן כבר היינו שרויים בימות המשיח [ליצירה]
- [ליצירה] בס"ד. ליוסף ולניצן. רשאים אתם לחלוק עלי אבל אני מבקש להציע לכם "פתיחות" גם לדברים לכאורה "מקוממים". ליוסף אני מציע לך לא להשתמש יותר בקלישאה : "לגלות פנים בתורה שלא כהלכה". מאז שעדת חסידים נבערים , לא שעו לקריאות של "נביאים חילוניים" לנטוש את ערבות אירופה כי כלה ונחרצה בפני הכורת להשמיד מכל והכל . ותחת זו שעו לאדמוריהם להשאר שאננים סביב ה"חצרות". עד כי לבסוף השלים זממו הצורר . בין השאר הרפיון והמיאוס היה, כי אלה החילונייםכופרים שבמקרה הטוב, מגלים פנים בתורה שלא כהלכה וכי לא להם ניתנה הנבואה . אחי, בני, מאז כולנו סובבים בסחרחת של "ליקוי מאורות . מה שגראה לך "מוגזם" היום, מחר מחרתיים יראה לך כל כך ברור, עד כי לא תוכל לסבול את חוסר הפתיחות שאתה מגלה בתגובתך. איך תסביר כי משה עצמו אומר כמעט בנשימה אחת שני דברים : כי העם פרוע כי פרעה אהרון לשמצה וכי ה' התאנף על כן באהרון מאד עד כדי להשמידו. אנא סבר את אוזני ששמעה בסיני מה שאתה שמעת, מה פשר דברים קטגוריים אלו. לענין ה"ערווה" אין זה קלוט מהאויר כאמור העם הפך פרוע כי "פרעה" אהרון והביטוי "פרעה" אולי יזכיר לך את "פרעה" שבמצרים על כל טומאות הערווה שהיו שם והנה אכן העם קמו "לצחק".... אז הנה אחי : "להט הערווה". שכל כך צרם לך לניצן זה שאהרון טעה זה הרי ברור. אם זה הסיכום שלך את חטא העגל, כי אז לצערי נישמת אפה של תורת ישראל פסה ונמודה והתמוססה, בסבך של דמגוגיה מגמתית . לא כך ביקשה תורת ישראל שחטא אהרון בחטא העגל יתפס ויתפרש . התורה ביקשה לומר לנו, כי ילוד אישה הוא ילוד אישה ולא רק שהגדולים שבגדולים טועים, אלא שיש וטעויותיהם הגם שכוונותיהם טובות, יורדים כדי שורש של כפירה. מנהיג שמתעלם מדבר ה' ונוטה ל"התפשר" בו בלחץ העם ונכנע להם כמוהו כ"עושה אלוקים" זה המסר ואל לך להזדעזע.[ראי גם הדחת שאול ....] להוותינו, בהוויתינו דהיום, ולעניות דעתי, גם חלק מגדולי תורה נכשלים באותה המכשלה. לפעמים להפוך אנשים לרובוטים לשלול מהם את הסוברניות הבסיסית שהקב"ה נטע בהם ולו גם, לחשוב גם לבד. כדי הפיכתם לעדר נגרר אשר לא מזיז אבן בלעדי מאמר ה"רב" והנחיות ה"חצר" זה : "לעשות אלוקים" אני מצטער אם פרטטתי על נימים כואבים - אבל זו האמת שלי ולא רק שלי. ואני מאמין שזה רק ענין של זמן שגם האמת שלכם תשתנה [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. ואם אפשר כדבריך להוסיף "לקח". הביטוי "להעלות" ביחס לנירות בא לרמז ולהקביל את המנורה כפונקציה רוחנית עלי אדמות, לאותה שמש בראשית, המאירה פיזית לכל היקום. כשם שהשמש עולה ויורדת כך מצווה אהרון ודווקא שהיא יורדת וחשך פיזי יורד לעולם שיעלה ויאיר מאורה הרוחני של המנורה לכל העולם.[לכן גם אהרון - סמל לשלום] והנה "נר אלוקים נשמת אדם" . כל אדם . וזה המסר של פרשת בעלותך שאין אורה של תורה עולה רק לישראל אלא לעולם כולו. משום שמדובר ביעוד ושליחות על, ה"מתרוממת", הרבה מכל הפונקציות הפולחניות האחרות של אהרון, באה פרשה זו כהמשך לסופה של הפרשה הקודמת, לפיה משה שומע את הקול מדבר אליו משני הכרובים . ולא נאמר מה דיבר איליו ה'. וברור, כי זה הדיבור וזה המסר [ליצירה]
- [ליצירה] לניצן ופרח = תודה על ההתיחסות וההערות [ליצירה]
- [ליצירה] לשרף אם מותר להמשיך את הנקודה החשובה שאתה מעלה. יציאה מן העולם [ גם מהעלם], מעמידה את האדם בנקודת אחיזה יומרנית ובלתי אפשרית [ אלוקית]. הישות היחידה שיכולה לפעול מחוץ לעולם וגם מחוץ להעלם [הניסתרות לה' אלוקינו], הינה ההשגחה האלוקית. אדם שמתבוסס בשלוש אלה כאחד, מעמיד עצמו במרחב בלתי אפשרי , חונק ומכלה כמו היה מחוץ לאטמוספירה. אשר על כן, לעולם אדם שלוקה בצירוף שלוש אלה - כאחד , אינו יכול להיות מושא או מקור "להתפתחות והתעלות". הנכון הוא כי כל יסוד בנפרד ואולי אפילו שניים כאחד, במינונים נמוכים ובנקודות זמן מוגדרות, יכולות אכן לשמש כ"מנוף". תודה על התגובתך [ליצירה]
- [ליצירה] לירח בול, תודה על תגובתך והתיחסותך [ליצירה]
- [ליצירה] לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך. אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא]. היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה. והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד" היא שוב משיבה "שלום" ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו. וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו. ביטוי עז ביותר להבהיר כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם.... ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני: "ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי" וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי : "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" עד כי נאמר כי איש האלוהים: "הלך אחריה" הליכה זו מסמלת יותר מכל : שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך [ליצירה]
תגובות